ליאור מורג חיה בין ג'ונגלים לשווקים של מקומיים, דנדן בולוטין מוביל מסעות לקצוות העולם כבר ארבעה עשורים וארנון דטנר מתעורר כל בוקר בלב יערות קוסטה ריקה.
שלושה מדריכי שטח שחיים אחרת, ומסכימים על דבר אחד: המסע האמיתי מתחיל כשהדרך משתבשת.
"היכולת שלנו כמדריכים היא לא רק לנהל מסלול, אלא לזהות מתי מישהו צריך שיראו אותו כבן אדם"
ליאור מורג (44) לא גרה במקום קבוע – אבל חיה כמעט בכל מקום. היא מחלקת את חייה בין כפרים בלאוס, טרסות אורז בווייטנאם, שווקים בהודו וחופים בפורטוגל ובאיים האזוריים: "ניוודתי מאז הצבא, אבל לתקופה מסוימת פתחתי חברת בניית אתרים, שהובילה לעבודה עם משרדי פרסום. אהבתי את האנדרנלין והעשייה, אבל התגעגעתי לחיי האלטרנטיב".
בגיל 30 עזבה הכל, ועברה לגור בג'ונגלים של לאוס, סמוך לשבט הלאו-לום. זמן קצר לאחר מכן התחילה להדריך טיולים.
אחת ההדרכות שזכורות לה במיוחד הייתה בטיול בצפון ויאטנם. "צעדנו יומיים בגשם, כשהבוץ מגיע לנו עד הברכיים. ואז, אחת המטיילות, שהייתה יפה ומטופחת, 'אינסטגרמית' מאוד, פשוט נשברה. היא התיישבה על הקרקע והודיעה שהיא לא ממשיכה, היא דרשה שיביאו לה מסוק".
"היה רגע ששקלתי לכעוס, אבל במקום אמרתי: 'את לא צריכה לזוז עכשיו. רק תחליטי מה את כן רוצה שיקרה ברגע הזה. לא בטיול. עכשיו'. היא שתקה. ואז התחילה לבכות בכי של תשישות. זו אחת שתמיד החזיקה תדמית, והפעם פשוט נמאס לה".
"החל מאותו יום בטיול היא צילמה פחות והביטה יותר. משהו בה נהיה אמיתי. ואז היא סיפרה לי שאביה נפטר שבועיים לפני הטיול ושאת כל האבל היא הוציאה שם, בבכי הזה.
זו הייתה סיטואציה מאוד חזקה שהמחישה לי שהיכולת שלנו כמדריכים היא לא רק לנהל מסלול, אלא לזהות מתי מישהו צריך שיראו אותו כבן אדם".
מה היה הרגע הכי מסוכן שחווית?
"ביום ערפילי בצפון הודו החלקתי במעבר צר במורד מדרון תלול מאוד. ניסיתי להיאחז בעץ תוך כדי ההחלקה, אבל הידיים הרטובות שלי לא הצליחו לאחוז. המשכתי להידרדר לעבר תהום עמוקה, עד שנעצרתי על עץ שיצא מנקיק. לקח שעות לחלץ אותי. הבנתי אז ששום דבר לא חשוב באמת חוץ מאהבה ובריאות. כמה קיטשי – ככה נכון".
איך את מגדירה את התפקיד שלך?
"אני לא רואה את עצמי כמדריכת טיולים אלא כמספרת סיפורים ומחזיקת מרחב. אני יוצרת תנאים שאנשים יוכלו בהם לשכוח את עצמם – כדי להיזכר בעצמם. לפעמים זה דרך נוף, לפעמים דרך שוק, ולפעמים דרך שקט. אני קצת מתרגמת, קצת מגשרת, לפעמים סוג של פסיכולוגית, ולפעמים גם סבלית. אני יודעת היסטוריה – אבל אני לא היסטוריונית. אני יודעת גאולוגיה – אבל אני לא גאולוגית. אני סטודנטית תמידית והמקצוע שלי בסוף הוא לספר את הסיפור מבניית הדרמה ועד הקטרזיס. ליצור חוויה שיזכרו אותה בלב הרבה אחרי שישכחו אותי. זה החזון".
"תיירות אחראית" היא מושג חשוב בתחום. איך מדריכים סיורים בלי לפגוע במרקם של התרבות המקומית?
"פעם אחת, עמדתי עם ראש שבט בלאוס מול קבוצה. מישהי שאלה: 'מה אתם חושבים עלינו?' הוא הסתכל עליהם, ראה את הנעליים הטובות, בגדי טיולים, מקלות הליכה, כובעים עם הגנה מהשמש ואמר: "לנו זה לא מפריע. הבעיה היא הילדים. זה עושה להם 'שינוי בלב'. הם מתחילים לרצות דברים".
"השיחה הזו, ואירועים נוספים כמו איסוף עטיפות של סוכריות "עלית" מכפר נידח, גרמו לי להבין את גודל האחריות. הצטרפתי למרכז לניהול תיירות אחראית בצפון לאוס. יצרנו יחד עם משרד התיירות מערך הסברה לשני הצדדים, מערך תקציבי ומרכז לשימור מלאכות יד".
יש לך עצה למטייל הישראלי?
"העולם לא בא 'לעניין אתכם', צריך לא למהר להבין, לתייג או להסיק מסקנות. בסוף הטיול אתה לא תזכור מה ראית, אלא איך הרגשת".
"הטיול התחיל כשהיינו צריכים חילוץ"
דנדן בולוטין (67), שאת כישורי ההישרדות שלו אפשר היה לראות גם בעונה הרביעית של תוכנית הריאליטי "הישרדות," חי היום עם זוגתו לילך וארבעת ילדיהם בחוות בודדים על גדות נחל פטיש.
הוא מדריך טיולים, ביולוג, חקלאי ומרצה על תרבויות, טבע ומסעות. להדריך הוא התחיל כבר בסוף שנות ה־70, בטיולי מדבר וסנפלינג. אחרי כן התגלגל לעבודה מחקרית באקוודור, שם חי עם קהילות אינדיאניות באמזונס וערך מחקר על שימוש בצמחי מרפא – מה שהוביל אותו לעשרות מסעות ברחבי העולם.
"אחרי אקוודור הגיעו נמיביה, קמרון, אנטרטיקה, ועוד כל מיני מדינות שהתווספו מדי פעם. טבע והרפתקאות תמיד היו חלק ממני. גם כי אני ביולוג, וגם כי אני פשוט אוהב להיות בחוץ, עם אנשים, במקום חדש".
מה הופך טיול לשטח להרפתקה?
"בטיולי שטח קורים כל הזמן דברים לא צפויים. למשל, באקוודור ובמדגסקר הייתה שביתה כללית. באחד הטיולים, הטיול למעשה התחיל כשהיינו צריכים לחלץ את הקבוצה במסוק, ארבעה בכל פעם, מהמלון לשדה התעופה. ואז, בגלל שהכל השתנה – בנינו מסלול שונה לגמרי. היה נפלא!".
הוא מרבה להדריך באקוודור, מדינה שקרובה ללבו. "אני תמיד חוזר לשם. גם כי חייתי שם, גם כי היא מגוונת וגם כי האנשים נפלאים. היא מדינה קטנה יחסית, והטבע פשוט מטורף".
אתה גם מזכיר הרבה אחריות כלפי המקום והאנשים שפוגשים בדרך
"ברור. אני חושב שזה מגיע עם התשוקה לתפקיד. הנכס הכי יקר שיש לנו זה הטבע. וכמובן לתת את הכבוד ולנהוג ברגישות בהתאם לתרבות המקומית. זה ממש לא אומר שאסור להשתולל ולפעמים להשתטות עם המקומיים. אני חושב שמי שרואה ומקבל אנשים שחושבים ומתנהגים שונה, בהכרח יהיה פתוח יותר וטוב יותר לזולת".
מה תאמר למטיילים שזו הפעם הראשונה שלהם בטיול שטח?
"לנסוע רק איתי כמובן!", הוא אומר בחיוך. "אבל ברצינות, אתם בחו"ל, תרשו לעצמכם להתנסות בכל מיני דברים גם אם נראים מוזרים. נסו מאכלים, תקשיבו למוסיקה, דברו עם אנשים. תספגו. תתנסו. תריחו. העולם נפלא ומגוון. תחוו אותו".
"מהטעויות הכי גדולות יצאו לי הטיולים הכי יפים"
ארנון דטנר (50) חי כיום בקוסטה ריקה, עם בת זוגו קארין, על שפת הים, בצמוד ליער גשם.
הדרך לעולם ההדרכה התחיל כבר בתיכון בשדה בוקר, "שם הדרכתי בחוג צפרות קבוצות מהארץ ומחו"ל. בהמשך, אחרי תואר שני בזואולוגיה, הגעתי לפרו, ומהר מאוד מצאתי את עצמי מכשיר ומנהל עשרות מדריכי טבע מקומיים".
מלבד ההדרכה, ארנון עוסק כבר שנים בפרוייקטים של חינוך סביבתי ושמירת טבע באמריקה הלטינית ובאפריקה, וכיום מתחיל להקים פרויקט תיירות אקולוגית חדש בקוסטה ריקה.
בעשרים השנים האחרונות התגורר בפרו, ניקרגואה, אנגולה, ספרד, וכמובן – שוב בקוסטה ריקה.
מה הופך טיול לחוויה בלתי נשכחת?
"בטרק בקוסטה ריקה, בגלל תקלה, נמנע מהקבוצה להיכנס לשמורת טבע אליה הגענו – מה שגילינו רק בכניסה. עמדתי שם עם קבוצה של 20 אנשים ולא נתנו לנו להיכנס. זכרתי שביל לא רחוק, שלדעתי יפה אפילו יותר, אבל לא עברתי בו כמה שנים. אמרתי לקבוצה שאנחנו עושים שינוי מסלול.
לשמחתי, גם עם שלט 'אין כניסה' בדרך, הצלחנו להסתדר. בעיניי זה אחד היערות הכי קסומים שיש, יער פיות ממש, מלא בצמחים שמכסים את העצים. הקבוצה הזו זכתה בגדול מה'טעות' ".
הטיולים שארנון הכי אוהב הם אלה שמשלבים טבע פראי, שקט, והתרחקות מוחלטת מהשגרה: "עשיתי חודש עם חמור במדבר הגבוה של צ'ילה, והיו לי כמה מסעות בהם נכנסתי ליערות הגשם בפרו, לבד או עם חבר, לחודש שלם – בלי לראות אף אדם. רק טבע מדהים".
למי שזו הפעם הראשונה שלו בטיול שטח, יש לו המלצה: "אם רוצים לראות בעלי חיים – רוב המסלולים מתאימים גם למתחילים. אם רוצים טרק, כדאי להתחיל באחד לא קשה מדי ולא בגבהים. את ההימלאיה או האנדים הגבוהים הייתי שומר לפעם הבאה".
ועצה מיוחדת לישראלים? "ישראלים רוצים להתרחק מהמציאות הלחוצה, ולהוציא אנרגיה בדרך שנטענת חזרה. הכי חשוב זה לשמור על סבלנות וכבוד לתרבות המקומית. בהרבה מקומות התרבות המקומית מאוד שונה מזו שבישראל, והבדלים קטנים בתקשורת יכולים לעשות הבדל גדול. אפשר להעביר בדיוק את אותו המסר שרוצים עם חיוך ודיבור שקט וסבלני – ולרוב משיגים את מה שרוצים באופן הרבה יותר מהיר ונעים".
80 אלף ישראלים לא טועים: טיולי שטח הם כבר לא נישה
טיולי שטח כבר מזמן אינם נחלתם של מעטים בלבד. יותר ויותר ישראלים בוחרים לצאת למסעות מאתגרים ביעדים אקזוטיים. בהתאם לכך, גם השוק התרחב: טיולי שטח הפכו לאחד התחומים הצומחים בתיירות הישראלית. החבילות נעות בין 2,000 ל־15,000 דולר לאדם, בהתאם ליעד ולאורך המסלול, ומיועדות לרוב לקבוצות קטנות של 12–18 משתתפים.
לדברי עדו ווג, מנכ"ל איסתא ספורט, בקיץ הקרוב צפויים לצאת למסעות שטח יותר מ־80 אלף ישראלים: "זה תחום שהביקוש אליו גדל משנה לשנה כי ישראלים מחפשים כיום מסעות שכוללים תוכן, הם מחפשים את האקסטרה, את החוויה שתישאר איתם הרבה אחרי שהטיול נגמר".
