בשלהי פברואר 1972, לאחר חודשים ארוכים של משא ומתן חשאי ועבודת הכנה מדוקדקת בניהולו של הנרי קיסינג'ר, שבאותה עת כיהן כיועצו לביטחון לאומי של הנשיא ריצ'רד ניקסון, נחת הנשיא האמריקני בבייג'ין. ועידת הפיסגה שקיים עם מנהיג סין הקומוניסטית, מאו צה-דונג, היוותה את שיאו ומיצויו של תהליך מדורג זה, והניחה את התשתית לכינונו של סדר עולמי חדש. במערכת הגלובלית המתהווה שולבה עתה גם סין כציר מרכזי במשולש המעצמות, שאמור היה לתרום – לצד ארצות הברית – להרתעתה וריסונה של ברית המועצות (שניהלה מלחמה קרה ממושכת עם מעצמת העל האמריקנית, ומלחמה חמה אם גם מוגבלת עם סין החל משנת 1969 באזור נהר האוסורי).
ואמנם, הפיסגה הסתיימה בהצלחה מלאה. הגם שמלכתחילה סוכם שלא תשאף ליישב באיבחה אחת את כל מוקדי אי ההסכמה בין שתי המעצמות, היא השיקה תהליך היסטורי של נורמליזציה מדינית, כלכלית וגיאו-אסטרטגית בין וושינגטון לבייג'ין, שביטויו הפורמלי היה ב"הצהרת שנחאי" מה-27 בפברואר.
לעומת זאת, פיסגת הבזק בין נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ לבין נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, שהתכנסה אתמול באנקורג', אלסקה (יעד שבו נחת ניקסון נחיתת ביניים בדרכו חזרה לוושינגטון מפיסגת בייג'ין ב-1972), היוותה מכל בחינה אפשרית את היפוכה הגמור של אותה פיסגה אמריקנית-סינית בלתי נשכחת. למעשה, ניתן להשוותה להתנהלותו של הנשיא פרנקלין דלנו רוזוולט בוועידת יאלטה שנערכה בפברואר 1945.
ממש כמו רוזוולט הדועך והמותש באחרית ימיו, שהגיע ליאלטה לא מוכן וללא תשתית ידע מינימלית אודות היקף השטחים שיהיה מוכן להעביר בוועידה לחזקתו של שליט ברית המועצות יוסף סטלין, גם טראמפ הגיע לבסיס חיל האוויר האמריקני באנקורג' כשהוא להוט לקדם "הסכם שלום כולל" בחזית אוקראינה ללא עבודת מטה יסודית מקדימה בסגנון קיסינג'ר.
עצם הזמנתו של פוטין לבקר ביקור מלכותי על אדמה אמריקנית, מבלי שהתחייב למלא תנאים מוקדמים כלשהם ולוותר אפילו על מקצת מתביעותיו במישור הטריטוריאלי, העניקה בפועל לגיטימציה לכיבושיו והחזירה אותו מכפור הנידוי והבידוד הבינלאומי. זאת, מה גם שהנשיא האמריקני לא חסך במחוות כלפי אורחו – כולל פריסת שטיח אדום לרגליו והזמנתו להצטרף לטראמפ בנסיעה משותפת אל אולם הישיבות בלימוזינה הנשיאותית – ולא זו בלבד, אלא שפיזר לעברו סוכריות ותמריצים מלוא החופן.
המרכזי שביניהם היה נכונותו לבטל את החלטתו להטיל על סין מכסים נוספים על רקע התעקשותה להמשיך ולרכוש נפט רוסי תוך הפרת משטר הסנקציות נגד הקרמלין. מתנות ותמריצים נוספים, כולל מתן היתר למוסקבה לנצל את אוצרות האנרגיה הטמונים במפרץ ברינג (המפריד בין אלסקה לרוסיה), וריכוך הסנקציות הישירות שהושתו על רוסיה בעקבות פלישתה לאוקראינה, כבר נמצאים על המדף ומוצגים לראווה על ידי "כל אנשי הנשיא".
ואכן, מתקבל הרושם שהיתה זו פיסגה בלתי-סימטרית לחלוטין. ברקע הדברים מהדהדת עדיין הבטחתו של טראמפ להביא לסיומה של הקזת הדם באוקראינה תוך יום אחד לאחר שיושבע בשנית לנשיא – הבטחה שיש בה כדי להסביר את מאמציו הנוכחיים לשווק את עצמו כדיפלומט-על ועושה שלום וירטואוזי מבית היוצר של קיסינג'ר, הראוי כמו קיסינג'ר לזכות בפרס נובל הנחשק. (קיסינג'ר אכן זכה בפרס נובל ב-1973, ואולם באופן אירוני היה זה על תרומתו לסיומה של מלחמת וייטנאם, שהתחדשה במלוא עוזה בחלוף שנתיים והסתיימה בהשתלטותו של הצפון הקומוניסטי על כל שטחה של וייטנאם ובקריסתו של בעל הברית הדרומי).
ואולם, בניגוד להצלחתו של הבית הלבן לאחרונה להביא ליישובו של הסכסוך הממושך בין ארמניה לאזרבייג'ן, שונים הם פני הדברים בזיקה למלחמת רוסיה-אוקראינה. במרחב האוקראיני נתקל הנשיא האמריקני בשליט רוסי קשוח ונחוש, שלמעט רטוריקה מפוייסת אך ריקה מתוכן, לא העניק למארחו אפילו שמץ של ויתור. הכל אמנם נעטף בז'רגון דיפלומטי סתמי שהתייחס ל"התקדמות שהושגה לקראת יישובן של מרבית שאלות היסוד" (אם כי לא של כולן), ולאווירה החיובית ששררה בין המנהיגים. אך בדבריו של טראמפ עם סיום המפגש לא נרמז אפילו על תאריך יעד לסיום הלוחמה. נהפוך הוא, יושב הבית הלבן נאלץ להודות שהתקדמות זו טרם הבשילה לכדי עיסקה.
יתרה מזאת, למרות שלאחרונה הפגין הנשיא את אכזבתו המרה מחוסר אמינותו של שליט הקרמלין, הוא לא היסס – מיד לאחר שפיסגת אנקורג' הגיעה לסיומה – להעביר את הכדור לידיהם של נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי ושל שותפיו האירופיים. משמעות הדבר ברורה: מכבש הלחצים האמריקני עתיד להיות מופנה מעתה לא כלפי פוטין, אלא כלפי מדינת הקורבן ושותפותיה האירופיות. שכן הן אלה שיידרשו להשלים עם המפה הטריטוריאלית החדשה שנוצרה בעקבות השתלטותה של רוסיה על שטחים במזרח אוקראינה.
זאת, לאור סירובו העיקש של פוטין להתגמש ונכונותו – בבחינת לעג לרש – להבטיח שלא יתבע נתחים נוספים מאדמתה של אוקראינה ולא יאיים על מדינות נוספות במזרח אירופה. הבטחה זו מעלה מתהום הנשייה (חרף ההבדלים המשמעותיים בין שני המכלולים מבחינת ההקשר ההיסטורי, אישיות השליטים ומבנה המערכת הבינלאומית) את הזיכרון המצמרר של הבטחות לכאורה דומות שהושמעו בשלהי שנות השלושים של המאה העשרים.
על רקע נוקשות רוסית זו מחד, ולהיטות היתר מצדו של טראמפ להביא לפריצת הדרך המיוחלת מאידך, הפגנת השריר או הצגת השוט מצדה של מעצמת העל האמריקנית בדמות הטסת מפציצי ה-B-2 האימתניים מעל ראשו של השליט הרוסי, היתה נלעגת וחלולה משהו. שכן קשה להאמין שהיא השפיעה כהוא זה על עמדות המיקוח של מי שיצא מן הפיסגה כשידו על העליונה – הלוא הוא ולדימיר פוטין, שזכה בלגיטימציה, כבוד מלכים וזמן יקר, ולא נאלץ לשלם עד כה שום מחיר.
