רבבות של אנשים התכנסו הערב (שבת) בכיכר החטופים בתל אביב לעצרת מרכזית של משפחות החטופים. בעצרת שנושאה “אנו קרובים לנקודת האל חזור, ליקירינו אין זמן”, דרשו משפחות החטופים השבה מיידית של יקיריהן והטיחו ביקורת חריפה בממשלת ישראל. “תצאו לרחובות! תזעקו את הזעקה שלנו! הצטרפו אלינו הערב, ומחר ישראל עוצרת”, קראו המשפחות לציבור הרחב.
דנה סילברמן סיטון, אחותה של שירי ביבס ודודתם של כפיר ואריאל ביבס שנרצחו ב-7 באוקטובר, פתחה את העצרת בנאום רגשי וחד נגד הממשלה. “אני עומדת כאן היום לא רק בשם עצמי, אלא בשם משפחה שכבר איננה – הוריי, אחותי, האחיינים שלי. אין להם קולות, אז אני מדברת בשבילם ובשביל כל מי שעדיין כלואים, בזמן שיש כאלה שממשיכים פה כאילו הכול נורמלי”, אמרה.
סילברמן סיטון תיארה את המציאות הבלתי נסבלת: “שום דבר לא נורמלי במדינה שבה משפחות לא יודעות אם יקבלו את יקיריהן חיים או מתים. שום דבר לא נורמלי בממשלה שמתפקדת כאילו הזמן לא אוזל, בזמן שחיילים ואזרחים מתים במנהרות, והמנהיגים מעלים פוסטים על אחדות מדומה”.
היא האשימה את המדינה בהפרת הבטחה קדושה: “כשהחטופים נלקחו, המדינה הבטיחה להחזירם. הבטחה קדושה. קרוב לשנתיים אחרי – מה יש לנו? סיסמאות, מבצע רודף מבצע, ותחושת נטישה. איך ייתכן שצריך לצעוק ולהיאבק כדי להזכיר שיש אנשים שחיים בגיהנום?”.
סילברמן סיטון ביקרה את הממשלה: “מאות ימים חלפו מאז, וזה לא שהם נשכחו הם נזנחו. הממשלה מעדיפה לדאוג לעצמה, מרסקת את החברה הישראלית בשם הישרדות פוליטית. הצעירים יוצאים לקרב ומחזירים אותם בארונות, בזמן שבכנסת מדברים על ‘חוסן’ ו’ניצחון’ כאילו מדובר במשחק”.
היא סיימה בהכרזה על מאבק מתמשך: “זו לא רק אוזלת יד זו הפקרה. מדינה שלא עושה כל שביכולתה להשיב את בניה מאבדת את זכותה לקרוא לעצמה מדינה. אני לא מוכנה להתרגל. הממשלה לא עובדת בשבילנו, לא בשביל המשפחות, לא בשביל החטופים היא עובדת בשביל עצמה”.
איציק הורן, אביו של איתן הורן החטוף ושל יאיר הורן ששב מהשבי, נשא נאום מרגש שבו תיאר את הכאב האישי לצד ביקורת מדינית חריפה. “איתן בני הצעיר איש חינוך ברמח אבריו, אוהב אדם, צנוע, וציוני אשר עלה בגיל צעיר ארצה ובחר בישראל כבית”.
הורן חשף את העינוי הנפשי של ההמתנה: “בכל לילה אני נרדם עם התקווה שאקום לבשורה ובכל בוקר מתאכזב מהמציאות. עוד מעט 700 יום והם עדיין בעזה”. הוא תקף את החלטת הקבינט: “למה לאחר הצפייה בסרטוני ההרעבה, והעדויות הקשות של החטופים שהושבו ארצה על הסבל הרב, העינויים והטרור הפסיכולוגי, מחליט הקבינט על תכנית לכיבוש הרצועה המהווה גזירת דין מוות לחטופים החיים?”.
הוא ציטט נתוני דעת קהל: “80% מהעם בעד הפסקת המלחמה והשבת החטופים. אסור לשתוק!”. בסיום נאומו הטיח הורן האשמה ישירה: “הם שם כי ההנהגה לא רוצה להחזיר אותם הביתה. הגיע הזמן להחזיר את כולם בהסכם – לשיקום, לקבורה ולשפיות. עכשיו! עכשיו! עכשיו!”.
נגה וייס, שורדת השבי ובתו של אילן וייס שנרצח ונחטף, שיתפה את הקהל ברגעים האחרונים עם אביה ובכאב המתמשך של המשפחה. “שלום לכולם, אני נגה וייס, הבת של אילן וייס מקיבוץ בארי. לפני שבוע ציינו את ערב ט”ו באב וגם את יום הנישואים ה-30 של ההורים שלי. במקום לחגוג אותו ביחד, אמא שלי ציינה יום נישואים שני בלי אבא”, פתחה וייס.
היא תיארה את אופיו של אביה: “אבא שלי היה אדם שמבטא את האהבה שלו דרך דאגה לאחרים. הוא הגיע לכל מקום שהיה צריך אותו, אם מישהו הסתבך באיזה נושא, אבא תמיד נרתם לעזרה, בלי לחשוב על המאמץ והזמן שהנושא גוזל ממנו”.
וייס סיפרה על הבוקר : “בבוקר השבעה באוקטובר אבא היה סגן ראש צוות החירום היישובי של הקיבוץ. כשאמרו לו שיש חשש לחדירת מחבלים הוא לא היסס לרגע, לקח את המפתחות של הנשקייה ולמרות הסכנה, יצא מהבית כדי להגן עלינו ועל הקהילה כולה. זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו”.
הרגע המשמעותי ביותר היה הפרידה: “באותה שבת, כשאבא יצא מהממד ב-7:15 בבוקר, ביקשתי ממנו שישמור על עצמו, והוא אמר לאמא ולי לא לדאוג, שעוד כמה דקות זה נגמר והוא חוזר. עברו 680 ימים מאז. וזה לא נגמר, ואבא שלי עדיין לא חזר. כשהוא כבר יחזור, זה יהיה כדי להיפרד לתמיד. זה יהיה כדי להיקבר באדמת המקום שאהב”.
וייס תיארה את הכאב המתמשך: “הסוף שלנו לא יהיה טוב, אבל גם לנו מגיע סוף. אנחנו מחכות לסגירת המעגל הזאת, מקום לבוא אליו ולהרגיש את אבא. גם על הזכות להתאבל צריך לצאת למאבק. מציאות שבורה”.
היא סיימה בהכרזה נחושה: “אבא שלי הציל אותנו. עכשיו תורנו להציל אותו. אותו ואת 49 אחים ואחות שלנו שמוחזקים בגיהנום כבר 680 ימים. אזרחים שנחטפו מהמיטות שלהם, אזרחים שרק יצאו לבלות במסיבה, חיילים ששמרו עלינו. ורק אנחנו נשארנו לשמור עליהם עכשיו. קוראים לי נגה וייס, אבא שלי היה גיבור, ואני עוצרת את המדינה יחד איתכם עד שמחזירים לי אותו, ומחזירים את כולם”.
פושפה ג’ושי, שהגיעה מנפאל כדי לחפש את אחיה ביפין ג’ושי החטוף, הביאה נקודת מבט בינלאומית למאבק. “שמי פושפה, אני אחותו של ביפין ג’ושי, שנחטף ב־7 באוקטובר מקיבוץ עלומים. אחי הוא סטודנט שנקלע למלחמה שאין לו בה כל צד”, אמרה ג’ושי.
היא תיארה את הקושי להגיע עד לישראל: “לקח לנו 22 חודשים למצוא את הכוחות להגיע לכאן. היינו מבודדים בנפאל, מופרדים בשפה, בתרבות ובפחד. התמקדנו בלהתפלל עבורו, אבל תפילות אינן מספיקות”.
ההשפעה של הסרטונים האחרונים הייתה קשה במיוחד: “הסרטונים האחרונים של רום ואביתר ריסקו אותנו. אמא ואבא שלי שבורים, בקושי מחזיקים מעמד. הם מתגעגעים לבן היחיד שלהם”. היא הוסיפה: “אני מתגעגעת לחבר הכי טוב שלי זה שחולם לגדל בננות כדי לייצר צ’יפס בננות. הבחור היצירתי, המצחיק”.
השאלות הקשות העיקו על המשפחה: “כמעט שנתיים בלי סימן חיים. האם הוא גווע ברעב? פצוע? חי? איך אפשר לשרוד 680 ימים בגיהינום?”.
ג’ושי פנתה לזירה הבינלאומית: “אנחנו מתחננים לנשיא טראמפ ולממשלת ארצות הברית להישאר מחויבים לעסקה שתשיב את כל החטופים הביתה. אנו קוראים לממשלות ישראל ונפאל להצטרף למאמץ הזה”.
בסיום נאומה, נאמה ג’ושי לאחיה בנפאלית מילים של אהבה ותקווה: “אני מאוד מתגעגעת אליך, אחי. אני כל הזמן נזכרת בקול שלך ובחיבוק שלך. אני מתגעגעת מאוד לשמוע אותך שר וצוחק. אל תאבד את האמונה, תהיה חזק, תמשיך לחיות! אני אוהבת אותך”.
מור גודארד, בתה של מני גודארד שנרצח ונחטף מקיבוץ בארי, נשאה “מכתב לאבא” בעצרת, ביום שלאחר יום הולדתו ה-75 שלא נחגג. “אתמול היית אמור לחגוג יומולדת 75. לפתוח את הבוקר בבריכה של הקיבוץ ולשחות 76 בריכות. מנהג שסיגלת לך במהלך השנים”, פנתה לאביה הנעדר.
היא הזכירה את ההקרבה: “אתה ואמא ורוב החברים שלכם, בני גילכם, ההורים של החברים שלנו, הייתם המגן האנושי ביום הנורא הזה, כדי שאנחנו נישאר בחיים”. גודארד תיארה את הקרב על הישרדות: “שעות רבות נלחמנו על חיינו, המחבלים הגיעו גם אליי הביתה, הם ניסו לפרוץ את הממ”ד ונלחמתי, כמו נמרה, כמו שלימדת אותי, נלחמתי על הילדים, על הנכדים שלך, ושרדנו”.
היא פנתה בביקורת חריפה הופנתה כלפי הממשלה: “הציבור רוצה לסיים את המלחמה ולהחזיר את 50 החטופים, עכשיו ומייד. תעשו את הדבר הנכון מבלי לחשב פוליטיקה כל הזמן”. היא תקפה את ההחלטה האחרונה: “לפני כמעט חודש, היה נראה שזהו, שמגיעים לעסקה. אבל הכל התפוצץ בפרצוף, במקום עסקה, ממשלת ישראל החליטה לכבוש את עזה, ובעצם גזרה גזר דין מוות לחטופים החיים ודין היעלמות לחללים החטופים”.
גודארד סיימה בקריאה למאבק: “מחר המדינה עוצרת. לא שותקת יותר. האזרחים ייצאו בהמוניהם ויזעקו את הזעקה הערכית והמוסרית היחידה שחשובה בעת הזאת, הקריאה לעסקה כוללת להחזרת כל החטופים הביתה. כי אין לנו ארץ אחרת”.
כל הנואמים התאחדו סביב הקריאה ליום עצירה מחר . איציק הורן הדגיש: “מחר ישראל עוצרת ואני קורא לכולם וכולן להצטרף. זהו אינו יום חופש ובילוי זהו יום של זעקה”. דנה סילברמן סיטון סיכמה את רוח העצרת: “אנחנו כאן כדי לומר בקול ברור: ככה אי אפשר להמשיך. האחריות למחדל חייבת להיות ממומשת. התקווה לא תבוא מלמעלה – היא תבוא מאיתנו, מהרחובות, מהכיכרות, מהלבבות שלא מוכנים לשתוק”.
העצרת הסתיימה במסר מאוחד של המשפחות: “את המדינה הזאת לא נציל עם סיסמאות ריקות, אלא עם אזרחים שלא שותקים מול עוול, שמבינים שהאחדות האמיתית היא אחריות הדדית. אם הממשלה איבדה את הדרך – אנחנו נשרטט שביל חדש. זה הזמן לישראל חדשה – מדינה של חמלה, אמת ואחריות”.
