כשקראתי שהממשלה דחתה את הדיון בהדחת היועמ"שית לאחר תשעה באב "כדי לא להרבות מחלוקת", נזכרתי בסיפור המיוחס לפרופ' נחמה ליבוביץ. כשהגיעה לביתה מבית הספר בעשרת ימי תשובה, היא סיפרה לאמה כי המורה לימדה שחשוב להתנהג יפה בימים שבין ראש השנה ליום כיפור. חשוב בהחלט, השיבה האם, אך חשוב לא פחות להתנהג יפה בין יום כיפור לראש השנה.
תובנה זו נפקדה מהממשלה, שהחליטה על פיטורי היועצת מייד למחרת תשעה באב. הצום חלף זה מכבר, ואפשר לחזור במהרה למנהג האהוב של ריבוי מחלוקות. ההחלטה העמידה מחדש בשורה את הקולות האוטומטיים של "מחנה תומכי הממשלה" מכאן ו"מחנה שלטון החוק" מכאן. לאלו גם אלו הכל פשוט, "הטוב" ו"הרע" הוא מוחלט והכל חד־ממדי. להלן כמה תובנות המבקשות להביע עמדה ברורה וחדה, אך גם מורכבת ונכונה יותר בעיניי ביחס לנושא:
א. אל תעצרו את נשימתכם. אחרי צו הביניים הצפוי שהוציא השופט סולברג, יגיע הצו המוחלט שיבטל את פיטורי היועצת. בשונה מתיקים אחרים שהתוצאה לא אחת תלויית הרכב, להערכתי בתיק זה כל הרכב יגיע לתוצאה דומה, ובצדק. גם בגישה שמרנית לא ניתן להצדיק את הפיטורים בהליך שהוחלף תוך כדי תנועה, בנושא רגיש כזה, כשהוועדה המייעצת היא גוף פוליטי מתוך חברי הגוף המחליט, וכשכל החברים כבר הביעו דעתם מראש בנושא.
ב. הדחת היועצת היתה צעד נוסף בשרשרת צעדים מרחיקי לכת ובעייתיים של הממשלה. דווקא כמי שמאמין בגישה שמרנית וסבור שזה חיוני לערוך רפורמה אמיתית, כולל בנושאי הביקורת השיפוטית, הסבירות, הוועדה לבחירת שופטים וכדומה – קשה לא לחוש תסכול מכך שהממשלה בחרה ללכת לקצה בנושאים אלו ולהוביל הצעות קיצוניות, הן בתוכנן והן באופן שבו ניסו לקדמן. התוצאה – שמפניה התרעתי בזמן אמת – היתה התנגשות בקיר המציאות. למרבה הצער, נראה שמעת לעת, כולל בהחלטה על פיטורי היועצת, הממשלה ממשיכה ללכת עם הראש בקיר, ולהתפלא מדוע הראש נשבר והקיר במקומו נותר. וכשהקיר נותר, אז משחקים בהחלפת מנעול. בסופו של דבר זה מהלך שאולי נובע מתסכול, אך אסור לראותו רק כמעין תעלול.
סיטואציה חריגה
ג. כאמור, אני סבור שמהלך הדחת היועצת הוא חריג ומסוכן, והוא גם לא יעבור משפטית, אך אין זה אומר שאין אף בדל של צדק בטענות הממשלה. לצד מקרים שבהם התנגדה היועצת בצדק להחלטות מסוכנות ולא חוקיות, היו גם מקרים שבהם לא היתה הצדקה לשימוש בכלי החריג של "המניעה המשפטית", שלא אחת נשלף באופן מהיר מדי. בלא מעט מקרים גם בג"ץ לא קיבל את עמדת היועצת, כמו בשאלת סמכות ראש הממשלה למנות ראש שב"כ, מינוי מ"מ ראש הרשות השנייה, הוועדה להדחת ראשת ראשות התחרות ועוד. יש הטוענים כי גם בעבר היו מקרים שבהם בג"ץ לא קיבל את עמדת היועץ. בטענה זו יש משום אחיזת עיניים. בכל המקרים הללו קיבל בג"ץ את עמדת העותרים כשהיועץ הגן על הממשלה. למיטב זיכרוני, לא היו מקרים בעבר שבהם בג"ץ דחה עמדת יועץ שלא הגן על הממשלה והצטרף לעותרים, וביכר על פניה את עמדת הממשלה. זו הסיטואציה החריגה שקורית לא אחת בקדנציה הנוכחית.
ד. מצב דברים זה מחייב גם חשבון נפש בקרב הייעוץ המשפטי. אני משוכנע שאנשי המקצוע שם שאני מכיר ומוקיר מונעים מתוך תחושת שליחות, וטובת המדינה לנגד עיניהם. חשוב גם להסתכל על המציאות נכוחה, ולהכיר בכך שתקופה כזו של יחס לעומתי מצד הממשלה לא היתה בעבר, ושלא מעט שרים חותרים תחת המושג של ייעוץ משפטי ושלטון חוק, ואף "מקנחים" בביקורת אישית ומשתלחת ביועצת ובאנשיה. לא גישה שמרנית הם מבקשים, אלא גישה צייתנית. לא שמרנות, אלא הפקרות. לכך אסור להסכים.
ה. ועדיין, גם במצב כזה, ודווקא במצב כזה שבו התודעה היא של הילד עם האצבע בסכר המונע את הסחף שעלול לשטוף את הדמוקרטיה, צריך להיזהר לא לפעול על אוטומט, לא להגיע לתחושת היבריס, ולזכור שצניעות משפטית שווה דווקא עוצמה משפטית. צריך להילחם על המקרים הנכונים – ולא מעט כאלה מספקת הממשלה – אבל לא להסתער על כל גבעה. לא להיפרד ב"להט הקרב" מבסיס המשפט המצוי ומעקרונותיו של תפקיד הייעוץ המשפטי, ולהגיע לשימוש מופרז ב"מהותיות" ערטילאית של משפט רצוי וב"עקרונות יסוד" מופשטים. עקרונות אלו הם לא אחת כחומר ביד היועץ־היוצר, ברצותו מרחיב וברצותו מקצר.
ו. נשאלתי בראיון רדיו מדוע שמי נפקד מעצומות בכירי עולם המשפט – הרי גם אני מתנגד להדחת היועצת וסבור שלעיתים הממשלה מובילה מהלכים מסוכנים. נכון, השבתי, אך עצומות אלה מנוסחות תמיד באופן חד־ממדי, שתולה את כל האשמה בצד אחד, ולא מביע ולו שמץ של הכרה בטעויות ובקרה עצמית או אחריות מינימלית על מתיחת החבל יתר על המידה גם מצידה של המערכת המשפטית. עצומות כאלו לא משיגות דבר מלבד שכנוע המשוכנעים במילייה הרלוונטי. לציבור הרחב, העצומה משדרת את המסר הכללי העולה תדיר מהמערכת המשפטית, שרואה עצמה חסינה מטעויות ונעדרת בקרה וביקורת עצמית. מסר כזה מעצים את הפגיעה באמון הציבור במערכת המשפטית, ומהווה שמן בגלגלי מרכבותיהם של גורמים ציבוריים ופוליטיים המבקשים לקעקע עוד יותר את אמון הציבור במערכת.
הלבבות התרחקו
ז. פתחנו בשנאת החינם של ימי חודש אב ובתיקון של עשרת ימי תשובה, ונסיים בכך. הכרת החטא וקבלה לעתיד הן תנאי יסוד בתיקון ובתשובה. הכרת החטא של האדם בחטאיו שלו, ולא בחטאי חברו. למרבה הצער, לא נראה שבקרב הממשלה ותומכיה יש כאלו החורגים מהשורה ומודים ומכירים בטעותם ובאחריותם המרכזית – מעצם היותם השלטון – לקיטוב ולחבל המקשר בין המערכות שחוטיו נשחקים ומידלדלים מיום ליום. הם עסוקים בהטלת האשמה הבלעדית על הצד השני – ה"דמון" בדמות הייעוץ המשפטי.
כתמונת ראי, נראה שזהו המצב גם בגזרת המערכת המשפטית. גם שם לא נראה שמובילים מהלך של ביקורת עצמית וחשבון נפש באשר לאחריותם למצב, אף אם היא מופחתת. לאחרונה עבר בניין משרד המשפטים מרחוב סלאח א־דין המיתולוגי לקריית הממשלה, כמטחווי קשת ממשרד ראש הממשלה. הבניינים התקרבו, הלבבות התרחקו.
איני נאיבי לחשוב שהדבר בר־תיקון במציאת הנוכחית, אך בכל זאת ניתן לייחל שמפלס הלעומתיות והעוינות בין הממשלה לבין מערך הייעוץ המשפטי יירד, ולו במעט. ימי חשבון הנפש של חודש אלול ועשרת ימי תשובה, שנראים באופק, יכולים להוות הזדמנות להכרה הדדית בטעויות ונכונות לתקנן.
הממשלה תחזור בה מהדחת היועצת, ותנסה לפעול בשיתוף פעולה עם הייעוץ המשפטי תוך הבנת חשיבות תפקידו. היועצת והייעוץ המשפטי ישנו גישה ויפעלו באופן מאפשר יותר, תוך חתירה לפתרונות שלא אחת הם בגוני האפור הרבים, ולאו דווקא בראייה של שחור ולבן. כאמור, אין סיכוי מעשי שזה יקרה, אך כשהתמונה כל כך קודרת, מותר לייחל למציאות אחרת.
עו"ד נזרי כיהן כמשנה ליועץ המשפטי לממשלה, וכיום שותף בכיר וראש מחלקת משפט ציבורי, רגולציה וניהול משברים במשרד פירון
