מאז 7 באוקטובר, בתקשורת האמריקאית והישראלית מרבים לדווח על עלייה דרמטית בממדי האנטישמיות ברחבי ארה"ב: מגרפיטי מאיים, דרך השחתת עסקים יהודיים וישראליים ועד הפגנות סוערות בקמפוסים. הדימוי בכלי התקשורת הוא של איום מתמיד, אווירה חונקת ותחושת חוסר ביטחון גוברת בקרב יהודים וישראלים. אך האם המציאות בשטח תואמת את התמונה הזו? או שמא מדובר בהגזמה שמקבלת תהודה? יצאנו לשוחח עם חמישה ישראלים שחיים בערים שונות ברחבי ארה"ב, מבוסטון ועד סן פרנסיסקו, כדי להבין מה באמת קורה בשטח.
מהשיחות עימם עולה תמונה מורכבת: האנטישמיות בארה"ב אכן קיימת. לעיתים היא סמויה ומוגבלת לשלטים, לגרפיטי ולהפגנות, ולעיתים היא ישירה ואגרסיבית – בעיקר במוקדים רגישים דוגמת קמפוסים או עסקים המזוהים באופן בולט עם ישראל. נראה שרמת החשיפה לאירועים עוינים תלויה במידה רבה בבחירה האישית אם להחצין את הזהות הישראלית והיהודית. מי שמזדהה בגלוי, במיוחד בסביבה רוויית מחאות, מסתכן בהתמודדות עם אנטישמיות מוחשית – ולעיתים אף מסוכנת.
"רוצים שכיהודים נרגיש כאן לא נוח", סיוון (שם בדוי) | עובדת בנק, ניו יורק
סיוון (שם בדוי), שהעדיפה לא להזדהות בשמה האמיתי, במקור מהקריות, חיה בניו יורק כבר עשור. היא הגיעה תחילה ללימודים, עבדה בהמשך כעורכת דין, וכיום היא מועסקת בבנק גדול בעיר, אמא לשני ילדים. לדבריה, במקום העבודה לא חוותה אנטישמיות באופן ישיר, אבל שמעה שיחות שכללו דיווחים מוטים נגד ישראל. ברחובות היא רואה שוב ושוב כרזות חטופים מושחתות ועליהן כתובות נאצה דוגמת "רצח עם", "שיזד–נו הציונות וישראל" ו"פרי פלשתיין". לדבריה, "התחושה היא של אקטיביזם, במטרה לגרום ליהודים ולישראלים בעיר להרגיש לא בנוח".
סיוון נחשפה להפגנה שחלפה סמוך לביתה במנהטן, עם כאפיות וקריאות "מהנהר לים". לדבריה, היא ניסתה להתעמת עם צעירים שקרעו את שלטי החטופים. בתגובה, אחד מהם אמר לה "תחזרי לפולין". "זה לא היה נעים לשמוע, ואני נכדה לניצולי שואה", היא מדגישה. בנוסף, היא מציינת מקרים של השחתת עסקים ישראליים בניו יורק, כולל בתי קפה, ומבקרת את המועמד הדמוקרטי לראשות העיר, זוהרן ממדאני, ש"עמדותיו קיצוניות והוא לא צפוי להגן על הקהילה היהודית. יש סיבה לדאוג".
בקבוצות ישראלים היא שומעת על התנכלויות לילדים יהודים, ויש גם גרפיטי ותמונות מושחתות של חטופים במרחב הציבורי. בהפגנה שבה השתתפה עם משפחתה בסנטרל פארק, למען שחרור החטופים, צעקו לעברה "פרי פלשתיין". עם זאת, סיוון סבורה ש"העיר עדיין נוחה לתיירים ישראלים לבקר בה, אם שומרים על פרופיל נמוך".
"חוויה קשה בטקס סיום", שני פרג'ון | בוגרת לימודי מנהל עסקים ב־MIT, בוסטון
פרג'ון, במקור משוהם, עברה בשנה שעברה מתל אביב לבוסטון במסגרת תוכנית לימודי תואר שני במנהל עסקים באוניברסיטת MIT היוקרתית. לדבריה, מקום לימודיה באוניברסיטה מרוחק פיזית מהקמפוס המרכזי, אבל היא שמעה מחבריה על ההפגנות האנטי ישראליות במוסד.
האירוע הקשה ביותר, לעדותה, נרשם בטקס סיום התואר. "אחת הסטודנטיות, שהיא "מאוד Free Palestine", שינתה ברגע אחרון נאום מוסכם שעמדה לשאת, וקראה ל-MIT לנתק את כל הקשרים עם ישראל. בתוך שניות הקהל הניף דגלי אש"ף".
בתגובה, פרג'ון וחבריה הישראלים יצאו מהאולם. "זה היה סופר מפחיד, מלחיץ ומקומם. היו שם אורחים שהגיעו מישראל, וזה מה שהם נאלצו לראות". היא גם זעמה על תגובתה האנמית של נשיאת האוניברסיטה, שאמרה רק "אנו ב-MIT מאמינים בחופש הביטוי, ויש מקום וזמן לכל דבר". פרג'ון התנחמה בעובדה שבטקס מצומצם יותר היו סטודנטים זרים שתמכו בחבריהם הישראלים במילים: "אנחנו מאוד אוהבים ומעריכים אתכם".
פרג'ון מספרת על תלונה שהגישו סטודנטים ישראלים נגד MIT. ביוזמתה, במאי האחרון הגיעה משלחת מהאוניברסיטה לישראל, עם עשירית מחברי תוכנית הלימודים שלה. ביקורם בארץ הוכתר כהצלחה, למרות טיל חות'י שפגע אז באזור נתב"ג. לדבריה, "המותג של ישראל נתפס באופן חיובי בבית הספר למנהל עסקים, אבל בקהילות מסוימות יש הפגנות אנטי־ישראליות לא קשורות שצצות".
את הישראליות שלה היא לא מסתירה: "תמיד אגיד שאני מישראל. אני מקבלת לרוב תגובות אמפתיות, גם אם מאחורי הגב יגידו עליי משהו אחר. אני לא חווה אנטישמיות ביום-יום, אבל כשזה מגיע, זה מכה בך חזק. טקס הסיום היה חוויה מאוד קשה".
"מישהו ירק על רצפת החנות", נופר שבליס | בעלת עסק לקונדטוריה, אטלנטה
נופר, במקור מהקריות, עברה ב־2021 עם בעלה שגיא ובתם לאטלנטה שבמדינת ג'ורג'יה, וכיום הם הורים לשלושה. הם מנהלים חנות לממכר עוגיות מול אוניברסיטת אמורי, מוקד להפגנות אנטי־ישראליות. "אחרי 7 באוקטובר הקרנו את דגל ישראל על מסך בחנות, כאות הזדהות ותמיכה במדינה שלנו, ומאז אנחנו חווים אנטישמיות קשה ומתמשכת", מסבירה נופר.
לדבריה, בתוך פחות מחודשיים החלו לחוש ירידה במכירות, ובהמשך קיבלו תגובות תוקפניות: "נכנסים לחנות, צועקים עלינו, מקללים אותנו ואת ישראל, ואומרים שאנחנו צריכים להתבייש, כי אנחנו תומכים ברצח עם". היא מספרת שאלמוני אחד ירק בבוז על רצפת החנות, אחר התקשר והצהיר שהוא "שונא יהודים", ואיים "לשרוף את המקום ואת מי שבתוכו", והיה גם מי ששלח גלויה עם תמונתה של אנה פרנק – ואיומים רשומים בגב התמונה.
המחאה כללה גם ונדליזם רב בחנות: "ציירו לנו דגלי אש"ף על השולחנות. מישהו צייר צלב קרס על שלט שפונה לחנות, וגם שפך לנו צבע על המצלמה שמחוץ לחנות – ועל הדלת". לדבריה, נערכו הפגנות אנטי-ישראליות מול פתח החנות, והתארגן חרם שכולל פרסום ביקורות שליליות במתכוון בגוגל ובפייסבוק, במטרה לפגוע בעסק.
לדברי נופר, "אוניברסיטת אמורי הפכה למקור ישיר ללחץ העוין שאנחנו חווים. לקוחות מקללים והולכים. היו מקרים שאנשים בחרו מוצרים אבל ביטלו רכישות כשראו את דגל ישראל".
"מדובר בקומץ שיש לו השפעה מאוד גדולה. מאז 7 באוקטובר הישראלים בארה"ב יותר דרוכים, יש המון איומים, ובמקביל יש עלייה באבטחה במוסדות יהודיים. לצד זאת, יש גם עלייה במספר היהודים האמריקאים שעונדים בגאווה סמלים יהודיים, שרשראות מגן דוד ו'חי'. אנחנו גאים להיות יהודים, אנחנו עם הנצח, לא מפחדים ולא ישברו אותנו! עם ישראל חי!".
"נזהר לפני דיבור בעברית", אסף גבע | מתכנת, סן פרנסיסקו
אסף, במקור מחיפה, עבר ללמוד בארה"ב ב־2014, ומאז 2018 הוא מתגורר בצפון סן פרנסיסקו ועובד בתכנות. לדבריו, הוא לא חווה תגובות אנטישמיות, לא נגדו ולא נגד מישהו ממכריו, אבל נתקל במרחב הציבורי בכתובות גרפיטי בעד שחרור עזה ופלשתין. הוא מודה שמאז 7 באוקטובר הוא "יותר מהסס" לציין את העובדה שהוא ישראלי.
"אין אנטישמיות מובהקת, ועל בית סמוך בשכונה שלי אפילו מתנוססים דגלי ישראל ופוסטר ענקי של החטופים, אבל קבוצת חברים שאיתם נהגתי לשחק אונליין במחשב שינתה את יחסה אליי אחרי 7 באוקטובר. היא כללה מישהו מאוד מאוד פרו-פלשתיני, וכבר יותר משנה וחצי שלא שמעתי מהקבוצה בכלל". בעבודתו, הוא אומר, עניין ישראל ועזה כמעט לא עולה, למעט מקרה יחיד שבו "עובד מסוים שאין לי מגע איתו אמר דברים שליליים על ישראל".
ובכל זאת, גבע מתאר שינוי בתחושת הביטחון שלו: "אם מישהו ברחוב היה שואל אותי מאיפה אני לפני 7 אוקטובר, הייתי עונה שאני מישראל. אבל עכשיו כנראה לא אגיד, כי זה פשוט לא מרגיש חכם. אני בוחן יותר את הסיטואציה לפני שאני מדבר עברית בפומבי. ביום־יום, העובדה שאני ישראלי לא רלוונטית יותר מדי, אך מאז 7 באוקטובר אני חושב הרבה יותר על היהדות שלי ועל המצב הפוליטי מכל הצדדים, וזה לא כיף".
"חברים בקהילה חוו תקריות", אדם אודסר | עובד הסוכנות היהודית, רוקוויל
אדם, במקור מירושלים, גדל לאם אמריקנית ולאב ישראלי. בסיום הצבא נשלח מטעם צה"ל והסוכנות היהודית למחנות קיץ יהודיים בצפון אמריקה, שם פגש את אשתו אמילי. תחילה חיו שלוש שנים בישראל, וב-2019 עברו לרוקוויל, מרילנד, סמוך לוושינגטון הבירה, כדי להיות קרובים למשפחתה. לדבריו, האזור מאופיין בקהילה יהודית תוססת, "וקהילה ישראלית די גדולה".
מאז 7 באוקטובר אדם לא חווה אנטישמיות אישית, "אבל מרגישים את הנוכחות שלה בסביבה, לרבות מדבקות וגרפיטי 'פרי פלשתיין' במרכזי תחבורה ובקמפוסים, השחתת רכוש במסעדות עם סממנים יהודיים או ישראליים, והחמרת נוהלי ביטחון בבתי ספר יהודיים. יש אווירה של עוינות כלפי כל מה שמזוהה עם ישראל. במסגרת העבודה שלי במועצה ליחסי הקהילה היהודית (JCRC) במרחב וושינגטון, אני שומע סיפורים של חברי קהילה שחווים תקריות ישירות".
אדם מסביר שסביבתו הקרובה "תומכת ומבינה", אבל בשיחות עם אנשים מרוחקים יותר קיימת "רגישות יתר או הימנעות מנושאים שקשורים לישראל. אחרי 7 באוקטובר כל אירוע קהילתי הפך למבצע ביטחוני קטן, עם מעגלי אבטחה, מחסומים, בדיקות תיקים ותיאום עם המשטרה. מצד אחד זה יצר תחושת ביטחון וסולידריות, אבל מצד שני גם אובדן של תחושת הנורמליות".
את האווירה בארה"ב הוא מתאר כ"שילוב של חום ודאגה. קהילה יהודית חזקה ומאוחדת – לצד יותר ביטויים עוינים כלפי ישראל והיהודים במרחב הציבורי. זאת לא סכנה יומיומית לרובנו, אבל כן מציאות של ערנות מתמדת, לדעת איפה אתה נמצא, עם מי אתה מדבר, ואיך אתה מציג את עצמך".
