ההבנה שמשהו רע מאוד ועמוק מאוד עובר על בן זוגה הכתה במעיין כהן כחודשיים אחרי 7 באוקטובר 2023, באירוע פרוזאי לגמרי. סוף־סוף, אחרי סבב לחימה ברצועת עזה ושלושה שבועות התארגנות בגדוד, יצא בן זוגה סרן עמית גפני, קצין חי"ר בקבע, לחופשה של ממש, והאוהבים הצעירים הלכו לקניון, “לקנות בגדים לקראת האזרחות". אף לא אחד מהם העלה בדעתו שפעולה שגרתית כזאת תחזיר את גפני באחת לזוועות שנחשף אליהן ביום הנורא ההוא ותציף את הטראומה שתשנה את מסלול חייהם של בני הזוג.
“ראיתי בובה בחלון ראווה של אחת החנויות ודמיינתי שזה מחבל שמתקיל אותי", מספר גפני בן ה־27. “ואז התחלתי לשמוע כל מיני קולות, למשל, דלת שנטרקה לידנו ונשמעה לי כמו רימון שהתפוצץ. כשהגענו הביתה, כל תמונת הקרב מ־7 באוקטובר צפה לי. התחלתי פשוט להזות את הקרב, לשחזר בלי שהתכוונתי את כל מה שהיה שם באותו בוקר".
במשך כשעתיים, מספרת כהן (24), “הוא היה מנותק ממני. לא מסוגל לתקשר, ממש כאילו נכנס בו משהו. הוא זרק כל מיני הנחיות, דיבר עם אנשים שלא היו לידנו. הרגשתי חוסר אונים גדול. הרמתי טלפון לחברה שהיא קצינת נפגעים ובעצתה התקשרתי לקב"ן טלפוני". אלא שגפני סירב לדבר עם הקב"ן, חשש למסור לו פרטים.
הוא הופנה לפסיכיאטרית צה"לית, וגם איתה התקשה לדבר. “היא ניסתה להרגיע אותי, אבל אני זוכר את הקושי לדבר איתה, את העובדה שסירבתי לדבר על הכל", הוא משחזר. “הייתי שם כמה שעות, והיא שחררה אותי הביתה ובערב התקשרה לשאול לשלומי והפנתה אותי למלש"ע (מתקן לשיקום עורפי, שכיום נקרא ‘תעצומות’, ש"ג). שם התברר שאני פוסט־טראומטי, והתחיל מסע השיקום שלי".
כשגפני מדבר על האירועים “שעליהם מונחת הפוסט־טראומה שלי", כדבריו, הוא מדבר מהר, ובשקט. הוא מתאר את השתלשלות העניינים בסגנון צבאי, תכליתי, כמעט קר. אלא שפניו מספרות סיפור אחר. בעיניו ניכרת סערת הרגשות שהוא חווה, והוא גומע עוד ועוד מים בניסיון להרגיע אותה. כהן רוכנת אליו ברגעים האלו, מוודאת שהוא בסדר, מזכירה לו שאינו חייב לשחזר בקול רם את האירועים שממילא טורדים את מנוחתו יומם וליל.
גפני היה בשירות קבע ביום הטבח, קצין אג"ם (אגף המבצעים) בגדוד 450 בביסל"ח. הוא מספר איך הוקפץ עם אנשי יחידתו לעוטף עזה, והם החלו לטהר צמתים, נלחמו במחבלי נוח’בה, איתרו חטופה ישראלית והצילו אותה, זיהו גופות של מבלים שניסו לברוח ממסיבת הנובה ונרצחו, וקירבו אותן לציר האיסוף, הגיעו לכיסופים ונלחמו שם עד הערב, ואחר כך נסעו לתגבר כוחות אחרים בלחימה, שלא נעצרה לרגע במשך חמישה ימים.
למעשה, אומר גפני, הוא לחם ברצף עד היציאה הראשונה מהתמרון הקרקעי בעזה, בדצמבר. “ועד היציאה לא הרגשתי קושי", הוא מציין. “התמקדנו בלחימה, לא היה זמן לתת מקום לרגש. עד אז, כמעט לא דיברתי עם מעיין על 7 באוקטובר, חוץ מפעם אחת שהושבתי אותה במרפסת ואמרתי לה שאני רוצה לספר לה על החלק שלי בלחימה, כדי שאם יקרה לי משהו – יישאר הזיכרון. ישבנו על מפות גוגל והסברתי לה על המפה מה היה, לפי ציר הזמן".
כהן מספרת שבאפטרים המעטים שלו באותה תקופה הוא דיבר הרבה מתוך שינה, כאילו הוא נמצא בתוך האירועים בעזה. “נבהלתי", היא מודה, “אז בדקתי קצת והבנתי שזו תופעה מוכרת, שאמורה לחלוף. רק אחרי האירוע בקניון הבנתי שהסיפור עמוק יותר".
פציעה שקופה
הם הכירו לפני כשנתיים באפליקציית היכרויות והרגישו מיד, הם מתגאים בחיוך רחב, “שיש חיבור רציני". כמה חודשים לתוך הקשר הרומנטי הזה אילצו הנסיבות את בני הזוג הצעירים להתמודד עם סיטואציה מורכבת ורגישה. “הייתי חודש וחצי במלש"ע, כולל שיחות יומיות עם הפסיכולוג, ולא הצלחתי לספר הכל", מספר גפני. “רוב היום שם היה מלווה בהתפרקויות, בבכי, בזעם, בדיכאון, בחרדות, במחשבות על סוף – כי אין נפש בעולם שיכולה להכיל את זה. לא ישנתי – מילולית – איזה שבוע־שבועיים, ולא הסכמתי לקבל כדורים כי היה לי קשה עם המחשבה שאני בכלל צריך כדורים. כשאתה נפצע ויש לך נכות פיזית, היא מוחשית. הלכה לך רגל, אז אתה מבין שלא תוכל ללכת. כשהפציעה קשורה לנפש, היא שקופה, והבעיה עמוקה יותר ממה שאתה חושב. היו לי מחשבות טורדניות, היו פלאשבקים, היו הזיות".
כהן הייתה אז בעצמה חיילת, ולא פעם הוזעקה אל אהובה על ידי מטפליו. “לשמחתי, המפקדים שלי מאוד התחשבו במצב ואפשרו לי להגיע אליו בכל פעם שהיה צריך. וגם קיבלתי, ואני עדיין מקבלת, טיפול מטעם משרד הביטחון", היא אומרת. “בהתחלה היה לעמית קשה להכיר בזה שהוא חווה קושי ולא יכול לחזור לגדוד, להילחם. גם אני וגם הוריו התחננו אליו שיטפל בעצמו, שיבין שהוא לא יכול לחזור לגדוד עכשיו".
גפני סירב להצעות להתאשפז בבית חולים או לעבור לבית מאזן. הוריו ובת זוגו, הוא מודה, “נרתמו להיות הגב שלי בבית". הוא, כמובן, מטופל עדיין. “לוקח זמן עד שמקלפים עוד ועוד את הטראומה", הוא מסביר. “יש תקופות שבהן אני מרגיש טוב יותר, ועדיין אני לא מצליח מספיק לדבר, כי אני חושש שזה יגרום לי להתרסק.
“כשהייתי צריך לכתוב דוח אירוע חריג, לא יצאתי מהבית במשך שבועיים. אבל עכשיו זה כתוב, והיה לי חשוב שכולם סביבי יקראו את הדברים. אני יכול לעשות צעדים מבוקרים כדי לשמור על עצמי ועל הנפש שלי. אני הולך לטיפול כמה פעמים בשבוע, ועושה הרבה ספורט ומתאמן למרתון ויוצא לים, שמרגיע אותי מאוד. השיקום הוא תהליך ארוך. האירוע שעברתי עיצב אותי וממשיך לעצב אותי בכל יום שבו אני בוחר בחיים. ואני בוחר בחיים".
הייעוד הוא טיפול
כשגפני מספר על הכלבה הטיפולית שהצמידו לו, לונה, עיניו העצובות מחייכות. “אני מטפל בה והיא עוזרת לי", הוא אומר. “יש סימנים מקדימים להתקפי החרדה, והיא מזהה אותם וקופצת עליי ומלקקת אותי, בעיקר בפנים ובכפות הידיים והרגליים, וזה מרגיע, מקרקע".
גם מעיין כהן מכירה את הסימנים המקדימים. “זה יכול להיות רעשי ההתרעות בימי הלחימה באיראן, וכמובן הדי הפיצוצים שהיו אז", היא מפרטת, “אבל זה גם דברים יומיומיים כמו האחיינים שרצים וצועקים באירועים משפחתיים, או פקק תנועה, או אם מישהו בכביש פתאום צופר".
המפגש עם בני הזוג הצעירים האלה מתקיים במהלך נופש ייעודי שמארגנת האגודה למען החייל עבור פצועי חיל הרגלים, חיילים שנפצעו במלחמה הנוכחית, המתמשכת.
בין סדנת גלישה לעיסוי פוגשים הפצועים ובנות זוגם אלה את אלה, משוחחים ונזכרים שהם לא לבד. לדברי שרונה וינטרוב זיגדון, מנהלת השיווק של האגודה למען החייל, מדובר בסדרת מחזורי נופש במלון ‘הרודס’ בתל אביב, ששמה “בשביל הלב", ושנולדה השנה בשל ריבוי הפצועים בגוף ובנפש במלחמת חרבות ברזל והניסיון לספק להם אתנחתה מהנה במסע הריפוי.
סופי השבוע הללו, מסבירה סא"ל לי פלוס, ראשת ענף נפגעים בחיל הרגלים, הם חלק אינטגרלי ממעטפת הליווי והתמיכה שמספק הענף לפצועי הגוף והנפש. “מאז שהתחילה המלחמה אנחנו כל הזמן מנסים להבין את הצרכים ולעשות התאמות בתהליכי הליווי", היא מתארת. “אחד הדברים שזיהינו בעקבות ריבוי הנפגעים הוא הצורך לייצר קהילות, להפגיש בין הפצועים ובין בני המשפחות שלהם, שבעצמם עוברים טלטלה גדולה בעקבות הפציעה.
להיפגש באווירת נופש כזאת, ולראות שיש עוד קטועי גפיים, ועוד אנשים במצבים נפשיים מורכבים, לשבת יחד מול הים ולדבר – זה מספק לפצועים ולמשפחות שלהם משהו שאף אחד אחר לא יכול לתת – זה נותן להם אחד את השני, את מי שבאמת מבין, על בשרו, מה שהם עוברים".
מנכ"ל ארגון ידידי צה״ל בארצות הברית, אלוף במיל' נדב פדן, מוסיף: ״עבורנו, 'בשביל הלב’ הוא רגע של נשימה ושיקום עבור הלוחמים והלוחמות שנפגעו במערכה, והזדמנות עבורם ועבור בני ובנות זוגם להתחבר, להתחזק ולהיטען מחדש בכוחות. ארגון ידידי צה״ל בארצות הברית גאה לעמוד לצד הפצועים במסע ההחלמה שלהם".
כהן, כיום סטודנטית למדעי המחשב וליזמות, משתדלת לשהות במחיצתו של בן זוגה ככל האפשר, להיות שם בשבילו כדי להרגיע, כדי להקשיב, כדי לאהוב. “אני לא יכול לתאר במילים מה מעיין בשבילי", אומר גפני. “היא יודעת ומכירה אותי ומכילה ומבינה איך להתמודד עם הקשיים, שגם היא עצמה חווה. היא יודעת מה לומר ומתי, וגם מתי לשחרר. מעטות מאוד הנשים שהיו לוקחות על עצמן את התיק הזה, והיא עושה את זה בענק, בכל בוקר מחדש, כשהיא בוחרת בי".
בינתיים, הם מציבים לעצמם יעדים קטנים: המרתון שלו, התואר שלה, שכירת דירה משותפת “ולפרגן לעצמנו אורח חיים עצמאי יותר", כדבריו. בהמשך הדרך, לגפני יש שאיפות ברורות. “כשהייתי בצבא, הרבה לפני 7 באוקטובר, תמיד החבר’ה היו אומרים שמתאים לי להיות פסיכולוג", הוא מספר. “היום אני מבין שעם כל מה שעברתי, יש לי המון כלים לתת לאנשים שיחוו דברים דומים. הלוואי שאף אחד לא יחווה חוויות כאלה, אבל אני מציאותי, לכן ברור לי שזה יקרה.
אני מרגיש שהייעוד שלי הוא טיפול ומקווה שבתוך חמש שנים אממש אותו. עד אז אני מקווה גם להיות בעל משפחה, עם מעיין כמובן, להיות מוחזק אחרי שבניתי את עצמי ונתתי לעצמי את הכלים להתמודד ולחיות עם אורך רוח ועם נשימה לעתיד".
ומעיין כהן אומרת: “הייתה תקופה, לא כל כך מזמן, שחוויתי בה קושי מאוד גדול, והמטפלת שלי אמרה לי, ‘לו היית הבת שלי, הייתי אומרת לך לעזוב את עמית’. אבל אני נאחזת באמונה שהדברים ישתפרו, ויהיה טוב. אני באמת מאמינה בזה, וזה מה שמחזיק אותי. לא סתם נפגשנו".
