קבוצת נערים לבושים מדי קבוצת הכדורגל, מתחממים על הקווים. 12 נערים. ספרתי פעמיים. כמספר הנערים והנערות שנהרגו במגרש הזה במג׳דל שמס, לפני שנה.
הקהל יושב על הטריבונות, כאילו מדובר בעוד משחק כדורגל רגיל. חלקו לבוש שחורים, לזכר הנופלים, כולם חובשים אוזניות. באוזניות נשמעות עדויות של המשפחות שאיבדו את ילדיהן. הם מספרים עליהם באהבה וגעגועים, ונכנסים לפרטים הקטנים שמחיים את דמותם. וכשרואים את חבריהם משחקים בדיוק באותו המקום – זה שובר לב.
למרות שמדובר במשחק כדורגל, הקהל דומם. העדויות המטלטלות משאירות אותו אילם, משותק. איש לא מוחא כפיים, גם לא אחרי גול מרשים במיוחד. בינתיים, באוזניות, אחת האימהות מסבירה שהאסון שינה את המזרח התיכון: אחריו החלה המערכה מול חיזבאללה, ואז ממשל אסד נפל, הכל נראה אחרת. אבא אחר מספר שהוא מגיע למגרש כל יום וזה שורף לו את הלב. הוא רוצה ולא רוצה להיות שם. ״אני לא יכול להאשים את המגרש, אבל הוא לקח ממני את הדבר היקר לי ביותר״.
את החוויה המטלטלת הזו יצרו ראאד שמס (33) אומן, שחקן ובמאי, תושב מגדל שמס ויונתן בלומנפלד (35) יוצר רב תחומי, תסריטאי, מוזיקאי, תושב תל אביב. זהו מופע רב תחומי, שהופק לפסטיבל ישראל, של משחק וחיים, שנולד מתוך האסון, בו איבדו 12 ילדים את חייהם. את המופע יצרו השניים במשך מספר חודשים, בהם ישבו אצל משפחות הכפר השכולות והקליטו את העדויות שלהן. המופע מפגיש בין האסון לבין כוח החיים והמשחק, בין המלחמה, לבין הילדות.
למרות שיצרו את המופע יחד, היה הבדל במוטיבציה בין ראאד ליונתן. בעוד הראשון חווה את נפילת הטיל ואת האובדן האדיר של הקהילה שלו בזמן אמת, המניע של יונתן היה בפריזמה אחרת. "מאז שהתחילה המלחמה הנוראית הזו שאנחנו כבר כמעט שנתיים בתוכה, הסתובבתי עם תחושות קשות כמו הרבה אנשים. לא הבנתי מה התפקיד של איש תרבות או של אומן בחברה שלנו בזמנים כאלה. אבל כשפסטיבל ישראל פנו אלי וסיפרו לי על ראאד ועל הרעיון שלו, אפילו לא נתתי להם להשלים את ההצעה שלהם – מיד אמרתי כן. משהו בה החזיק הכל. בעיני, האומנות באה לחבר את השברים. אנחנו חבולים וגמורים ויש לנו פצעים שעדיין נפתחים, ואם תרבות יכולה לעשות טוב בעולמות האלה – שם צריך להיות. היצירה יכולה להוציא אותנו מהדיס-אסוציאציה שאנחנו נמצאים בה ולגעת בלב, ברגש, בדרך טיפה יותר עדינה ואפשרית ופחות בלתי נסבלת. חשוב שנוכל להרגיש שוב, וגם שאני אוכל להרגיש שוב".
ממשבר להזדמנות
בשנתיים האחרונות, מתמודד הפסטיבל עם חרם אומנים מחו"ל, והחליט להפוך את המשבר להזדמנות. מנהליו שלחו זרועות לפריפריה, בשנה שעברה לדרום והשנה לצפון, ויצרו קשרים וחיבורים עם אומנים תושבי האזור, בכדי ליצור משהו חדש, שונה, מקומי. ראאד היה אחד מהאומנים הצפוניים איתו יצרו קשר והזמינו למפגש יוצרים בכפר בלום. "כל אחד הציג את עצמו, זה מנהל תרבות כאן, זאת מנהלת שם, ואני? אמרתי "אני שחקן שכל הזמן עושה אודישנים לתפקיד מחבל בסדרות ישראלית." אחרי הצחוק, אמרתי שחייבת להיות תרבות גם בצפון. יש כאן אומנים, קונפליקטים ויצירות. רק בכפר הקטן שלי יש מלא סיפורים שאני יכול לספר עליהם באומנות שיעניינו גם אנשים מחוץ לאזור, והבאתי את הדוגמא של הטיל במגרש. הציבור בישראל לא יודע שום דבר על הילדים האלה, חוץ משם ותמונה. אבל כל ילד מבחינתי זה סיפור, זה חלום. משם הכל התחיל". את הקשר בין ראאד ליונתן עשו מנהלי הפסטיבל, כשהבינו שאדם אחד לא יכול להחזיק את הסיפור הטעון הזה, לא רגשית, לא אומנותית ולא טכנית.
יונתן מסביר שזאת לא רק יצירה על טיל שנפל במגרש, כי אם זה היה קורה במקום אחר – זה היה סיפור אחר. "המקום הזה מורכב מאוד פוליטית, סקטוריאלית וזהותית. והמלחמה הזאת קורית מעל הראש שלו במובנים רבים. אנחנו בתקופה של שינויים מטורפים. מאז קרו עוד אסונות לעם הדרוזי. משהו בחברה הכפרית הזאת במשולש הגבולות הזה, נשאב למלחמות בין מדינות, למרות שהוא חיצוני להם".
האם יש הבדל בקבלת האסון בחברה הדרוזית מול החברה היהודית? ראאד מסביר שתחושת הכאב אל מול האובדן חוצה דתות ומגזרים. אבל, "אנחנו, הדרוזים, מאמינים בגלגול נשמות. המילה הראשונה ששמעתי מאבא שאיבד את הבת שלו היתה שהוא מקווה שהיא תיוולד להורים חדשים שיהיו אפילו יותר טובים ממנו. מישהו שאיבד חלק מהלב שלו ואומר לנו את המשפט הזה. האמונה הזאת מחזקת ועוזרת לקבל את המוות".
"הבאנו את מג'דל שמס לאמצע ירושלים"
תהליך היצירה לווה בטלטלה רגשית עמוקה אצל שני היוצרים. יונתן מספר שבכל פעם היו מתארחים אצל משפחה אחרת, כשכל משפגש ארך 3-4 שעות. "יושבים, מדברים, אוכלים, מכירים לאט לאט. ומקלפים שכבות. זה היה כל כך חשוף וקרוב שאתה בכלל לא מבין מה אתה שומע בהתחלה". דווקא הפרטים הקטנים הם אלו שרגשו אותו עד דמעות: סיפור אהבה קטן בין שני בני נוער, איזה תעלול ילדותי של ילד אחר. סיפור אחר שקרע את לבו היה זה של איברהים, אבא של ג'יפארא. "יומיים לא מצאו את הבן שלו, ויומיים הוא הסתובב וקיווה שהבן שלו בחיים עד שנקבע מותו. הוא אדם כל כך לבבי ונעים, הצחוק נוכח בחדר, והוא מספר על הדבר הזה, זה ראיון ששבר אותי ממש".
המופע הועלה שבועיים קודם לכן בירושלים. ראאד שמח על ההתעניינות והתגובות החמות. "הבאנו את מג'דל שמס לאמצע ירושלים. וזה מה שרציתי, שכל האנשים יכירו ויתעניינו. גם מאוד התרגשתי לשמוע את התגובות של אנשי הכפר". אבל 10 דקות לפני תחילת המופע הזה, התרחש אירוע שיונתן לא סיפר עליו לראאד עד לרגע זה: ילד חרדי ניגש אליו ושאל אותו על המופע. יונתן הסביר והזמין אותו לצפות אבל הילד אמר לו שלא יצפה, כי מי שלא יהודי הוא לא בן אדם.
"היה לי נורא נורא קשה, אבל בסוף זה ילד שדחפו לו את הדבר הזה בראש. נכנסתי איתו לשיחה מאוד עמוקה, שעצם קיום המופע איפשר. אם לא היה המופע הזה הוא היה ממשיך בחיים בלי השיחה הזאת. ראאד הנכיח את הסיפור של הילדים האלה והילד הזה כבר לא יכול להגיד זה לא בני אדם".
ראאד: "הילד הזה הוא קורבן של תרבות וחינוך מסוימים, שהתפקיד שלנו כאומנים – לשנות. הילד הזה הוא המטרה שלי לחשוף אותו לעוד תרבויות ואנשים.
