עד עכשיו רעידת האדמה שהתחוללה ב"ליכוד" התרחשה בעיקר מאחורי הקלעים. אבל כעת כבר אי אפשר להתחמק ממנה – היא עברה לפרונט. כי מי שעד לא מזמן הייתה שחקנית שמשובצת במקום ה־25 ברשימה, הפכה בבת אחת לאחת הכוכבות הגדולות של המפלגה. טלי גוטליב מזנקת בסקרים של הפריימריז למקום השני, מיד אחרי אמיר אוחנה, ומשאירה הרחק מאחור את הוותיקים של הליכוד מירי רגב, יריב לוין, אלי כהן, שלמה קרעי ואחרים. במפלגה שידעה מנהיגים כמו בגין ושמיר, מפתיע לראות כיצד דווקא השפה הנמוכה, הפרובוקציה הזולה וההתגרות המתמדת – הן שמספקות את כרטיס הכניסה לצמרת הליכוד.
גוטליב הצליחה לפנות לעצמה את הדרך מעלה בעזרת נוסחה פשוטה: לדבר גבוה משפטית ולרדת נמוך, לשפה עממית. מה שנשמע במבט ראשון כסתירה פנימית, הפך לכלי הבחירה שלה. היא מביאה שפה משפטית, מבוססת ידע אמיתי – אבל מגישה אותה באגרסיביות, בצעקות, בהשפלות ובביזוי. וכאן, נדמה, שהיא קלעה בדיוק לשפת הרחוב, שחלק גדול ממצביעי הליכוד רוצים לשמוע. הם לא מחפשים מורכבות, אלא עימות מטונף. לא טיעונים שקטים, ישרים וערכיים, אלא זעקות לא ממלכתיות, ריאליטי פוליטי.
האירוע שהתרחש אתמול (שלישי) בבית המשפט, שבו הוצאה גוטליב מהדיון במשפטו של יונתן אוריך תוך כדי שהיא צורחת לעבר מאבטח לוחם בצה”ל, סטודנט לרפואה ונכד לניצול שואה “בהמה” ו”יודנראט” – סימן שפל חדש בכנסת ישראל. אמירות מסוג זה לא רק שמבזות את כבודה של מפלגת הליכוד, אלא חותרות תחת זיכרון השואה עצמו.
כאן כבר לא מדובר ב”התלהטות יצרים”, אלא בהשחתה ערכית. ודווקא יריב לוין, שר המשפטים שנכשל עד כה בכל ניסיונותיו להפיכה המשפטית, היה זה שיצא נגד ההתנהגות שלה וגינה אותה בחריפות. אירוניה היסטורית, האיש שהפך לסדין האדום עבור מתנגדי הממשלה, מצא את עצמו לפתע מצטייר כקול השפוי מול גוטליב.
היריבות הגדולה והחשש הגדול הם שטלי גוטליב הולכת ותופסת את כל הכותרות. הדרך שבה העזה לזעוק מול החיבור של גדעון סער לליכוד והכניסה שלו למפלגה, בזמן שכולם מסביב שתקו והסתכלו לנתניהו בעיניים, העלתה לה עוד מניות אצל מצביעי הליכוד. רק על עצם זה שאמרה בקול רם את מה שחלקם חושבים בלב, היא קיבלה נקודות נוספות.
אין ספק שטלי גוטליב מסמנת היום אור גדול מאוד בעיני לא מעט מצביעים בליכוד, אך מנגד היא מהווה גם את האיום הכי מסוכן על בכירי המפלגה, שמבינים פתאום שהם נמצאים במקום הלא נכון, אולי אפילו במפלגה הלא נכונה. אותם בכירים כבר פותחים נגדה חזית, ומשתילים לנתניהו מסרים מדאיגים כשטוענים שהיא חותרת תחת נתניהו עצמו, שהיא משנה דעה מרגע לרגע, שהיא הפכפכה, צורחת כל היום ומתעסקת בעיקר בציוצים ובפופוליזם רועש. מבחינתם, היא לא נבחרת ציבור אלא מי שחותרת בכל הכוח לתואר שרת המשפטים ובהמשך גם לראשות הממשלה.
אין פלא שלוין רועד מפחד. כל הטוויטר התמלא בתמונות של טלי גוטליב בתואר “שרת המשפטים הבאה”. התרחיש הזה, שבעבר נשמע הזוי, הפך פתאום לאיום פוליטי ממשי. יחד עם זאת, חשוב לציין כי לא מעט ממצביעי הליכוד השפויים יותר, הביעו אכזבה גדולה מהתמיכה בה. גם מי שמבקרים בחריפות את מערכת המשפט, את השב”כ או אפילו את צה”ל, מתקשים לקבל התנהגות מבזה כמו זו של טלי גוטליב, כמו לחשוף איש מבצעים בכיר בשב”כ, להכתים לוחם מילואים במילים כמו “בהמה” ו”יודנראט”, לפגוע בקודש הקודשים של הזיכרון ההיסטורי שלנו. אפילו בתוך הליכוד נשמעים קולות שאומרים שאם אחת כזו מטפסת לצמרת – הם לא רוצים להיות מזוהים עם המפלגה.
למרות החשש הכבד של ותיקי הליכוד, בסופו של דבר, גוטליב משרתת היטב את לוין, אמסלם וקרעי: לידה הם נראים פתאום נורמטיביים, מתונים, ממלכתיים כמעט. היא עושה להם שירות, כי על רקע הרעש שלה, כל היתר נראים כמו “המבוגרים האחראיים”. וכאן צריך לעצור את ההתרגשות.
כולם מיהרו לברך על כך שיריב לוין “גינה” את ההתנהגות של טלי גוטליב, כאילו סוף־סוף בליכוד הוצבו קווים אדומים. אבל האמת רחוקה מכך. בליכוד לא קיימים קווים אדומים. לא ביזוי לוחם מילואים, לא השוואה מבזה לשואה, לא קריאות “בהמה” באמצע דיון משפטי. הדבר היחיד שמטלטל את בכירי הליכוד הוא המיקום של גוטליב בפריימריז. היא במקום השני, בזמן שלוין נתקע במקום התשיעי, קרעי במקום ה־12, מירי רגב ב־11 וישראל כ”ץ ברביעי.
זו לא מוסריות, זו מתמטיקה פשוטה. כל עוד היא הייתה משובצת אי שם במקום ה־25, איש לא הרים גבה. אבל כשהיא נושפת בעורפם ומסכנת את המעמד שלהם, פתאום הם נזכרים לגלות בושה.
והאבסורד נמשך. יריב לוין מגיב לא כדי להגן על ערכים, מוסר או צדק, אלא כדי להגן על מעמדו ועל מי שצפויה לגנוב ממנו את תפקיד שר המשפטים. הוא סוגר חשבון אישי אחרי שהכחישה את סמכותו ותקפה אותו, כשר המשפטים “הכושל”. תגובותיו משרתות אך ורק את האינטרס האישי שלו – להציב גבול בין עצמו לגוטליב, בזמן שכל המדינה רואה איך היא מטפסת בצמרת. ובינתיים, הליכוד מתנהל במערבולת רעשנית של קרבות פנימיים, בעוד הציבור הישראלי נותר צופה מהצד במופע שלא רק מבזה את המפלגה, אלא את המערכת כולה.
וכך, המלחמה האמיתית בליכוד היא לא מול השמאל, לא מול מערכת המשפט, לא מול עזה, אלא בין יריב לוין לטלי גוטליב. מלחמה פנימית, אכזרית אפילו בזמן פגרה, עם כלים ציניים ומניעים אישיים. ואם זו “הכוכבת” החדשה של הליכוד, ואם זה הוויכוח שנמצא בלב המפלגה השלטת בישראל, צריך להודות ביושר: הליכוד של היום אינו עוד מפלגת ימין ציונית־ממלכתית. הוא קרקס רעשני, מתלהם, שלא מציע שום בשורה אמיתית, לא לימין, לא למדינה ולא לאזרחים.
בסוף נשארת השאלה: זה מה שאנחנו רוצים? נבחרי ציבור שמתחרים מי יקלל חזק יותר, מי יעליב גס יותר, מי יעשה יותר רעש? כי אם התשובה היא "כן", אנחנו חייבים גם לשאול – לאן עוד נגיע מכאן?
