ברק אברמוב טעה בגדול. הוא טעה כשלא פתח את מסיבת העיתונאים אתמול (חמישי) והתחיל במשפט הבא: בית"ר ירושלים תנסה השנה להיאבק על האליפות. נקודה. מי שזה לא מתאים לו מוזמן לקום וללכת.
הטעות הראשונה היא כלפי הקהל. עוד בעונה הקודמת החלו דיבורים ביציע על "אליפות בעונה הבאה". החיבור בין השחקנים, העובדה שיש לרובם חוזה לעונה נוספת, הגעתו של עומר אצילי הניצחונות המטורפים על מכבי תל אביב ומכבי חיפה וגמר הגביע. זוהי רק רשימה חלקית שגרמה לכל אוהד בצהוב-שחור לנשוך שפתיים עד לעונה הבאה בציפייה למילה הזו שלא אומרים אותה כבר למעלה משני עשורים.
אל תחמיצו: הדיווחים, הניתוחים והסיפורים – הכל מחכה לכם עכשיו בעמוד הספורט של "ישראל היום" – לחצו כאן
יתרה מכך, בכל סיטואציה אחרת ברק יצחקי לא מסיים את העונה על הקווים. בטח לא אחרי התוצאות של הקבוצה בחצי השני של העונה, התבוסה למכבי במחזור הסיום וההפסד בגמר הגביע. ידענו עמוק בפנים שזה חלק מתהליך התבגרות וחיבור בין שחקנים – מועדון – קהל ושבעונה הבאה כבר לא יהיו תירוצים לאף אחד.
משדר בינוניות לשחקנים ולצוות המקצועי
הטעות השניה היא כלפי השחקנים. אם בעל הבית לא מודה שזו המטרה היחידה והמרכזית של המועדון, מה יחשבו השחקנים כשהם עולים לדשא? הם יגידו לעצמם שאפשר להפסיד, שזה לא נורא, שאנחנו קבוצה טובה וצריך לקרות משהו חריג כדי שלא נסיים בפלייאוף העליון. ואם איכשהו ניקח אליפות, אז זה בונוס.
אני לא מכיר חברה שהמנכ"ל שלה מנמיך ציפיות לקראת שנת העבודה החדשה. לא רואה אף מנהל משדר לעובדים שלו בינוניות – אתם תעשו מה שצריך, ונקווה שנהיה טובים יותר מהשנה הקודמת. יסלח לי אברמוב, שאני מעריך אותו המון, אבל בסיטואציה בה נמצאת הקבוצה – המצב הבריא ביותר שלה בכל הפרמטרים מזה המון שנים – אי אפשר לשדר גישה של בינוניות לעובדים שלך. זו גישה תבוסתנית שמתאימה לקבוצות כמו בני יהודה. לא לבית"ר ירושלים.
הטעות השלישית היא כלפי הצוות הניהולי. האמירה הזו מאפשרת להם לקחת את הזמן ולהיות (שוב פעם) סבלניים. פה לא חייב להביא רכש מהר, שם לא חייב לשחרר שחקנים שלא נמצאים ברמה המתאימה, ובעיקר אפשר נתפשר – למשל נחתים שחקן שיגיע רק בדצמבר.
אם בתחילת העונה הם היו בגישה של "מי שלא יוצא למחנה אימונים לא יכול לשחק במועדון כמו בית"ר ירושלים", עובר הצוות הניהולי לגישה בה למרות החולשה הברורה בהגנה, הקבוצה תסתדר איכשהו עוד כמה חודשים, ואחר כך נקווה לטוב.
אלמוג כהן ויצחקי עושים עבודה מצוינת בבית"ר אם מסתכלים על כל התקופה שלהם במועדון כמקשה אחת, אבל יש לא מעט נקודות בהן לא ברורה איך ולמה התקבלה החלטה כזו או אחרת. הדבר שהם הכי צריכים לשנות עכשיו זה את המנטליות של המועדון. במכבי קוראים לזה מכביזם.
אבל כשבעלים של מועדון משדר לכולם שאליפות היא בונוס ולא יעד מרכזי, המנטליות של כולם תהיה בהתאם, וזו אחת מהמשימות היותר חשובות ומשמעותיות של כהן ויצחקי – לשנות את המנטליות ולייצר בית"ריזם אמיתי.
בית"ר זו לא בני יהודה
הטעות הרביעית היא מול התקשורת. הרי אם לא תגיד את זה, לא יעזבו אותך. כל משחק, כל ראיון, כל מי שקשור במועדון. תנצח – ישאלו אם אתה בדרך לשם. תפסיד – ישאלו אם זה פוגע בסיכוי לזה. פעם אחת תגידו שהולכים על זה בכל הכח! לא יקרה שום דבר. להיפך, רוב האנשים יעריכו את זה הרבה יותר ואף אחד מסביב לא יבוא בטענות אם זה לא יצליח. למה? כי לפחות קמת כל בוקר עם מטרה אחת מול העיניים – אליפות. לא פלייאוף עליון, לא אירופה, לא להישאר בליגה – אליפות!
הטעות החמישית היא מול עצמו. במשך שנים דבקה באברמוב גישת ה"תארים זה בונוס, אני פה כדי לא להפסיד כסף ואם אפשר אז עדיף להרוויח". תשאלו כל אוהד בני יהודה מה דעתו על אברמוב, רובם יגידו דברים שליליים למרות שהוא הבעלים הכי מעוטר בתולדות הקבוצה מהשכונה.
איכשהו, מכירת השחקנים ההמונית שעשה בבני יהודה אל מול חוסר ההשקעה במועדון גרמה לו בסופו של דבר לעזוב ולהגיע לבית"ר. וכאילו משמיים, אברמוב קיבל את הזדמנות חייו לנקות את הכתם הזה שדבק בו. לא רק לנסות להגיע לתארים, אלא גם להצהיר ולעשות באמת הכול כדי שזה יקרה. חובות אין, שחקנים טובים יש, קהל מטורלל יש, רק תגיד את זה פעם אחת – אני, ברק אברמוב, רוצה דבר אחד בחיים – אליפות עם בית"ר ירושלים. וזה יקרה העונה.
הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם
