כ-50 שנה אחרי שכיכב בטלוויזיה החינוכית, הגם שזה מכבר הוא איננו חובש את מגבעת הקאובוי, אירוו (אירווינג) קפלן עדיין מזוהה כשריף גודמן, כוכב “השריף מגבעות הוליווד”, המיני־סדרה להוראת האנגלית בשידורי החינוכית, שאז קראו לה הטלוויזיה הלימודית.
כיום, בגיל 92, שכלל לא ניכר בו, השריף גר עם אשתו אורה בבית אבות ברמת אביב, כמטחווי קשת מאולפני הטלוויזיה שבמשך עשרות שנים היו לו בית שני. קפלן נוטל לידיו את הגה ספינת הזיכרונות שלו, ובקולו הרדיופוני, האפוף הומור, הוא משתף אותנו בסיפור חייו, ומתחיל בקוריוז: “כשעליתי ארצה ב־1969 נשאלתי מה השם שלי, ואמרתי את האמת – יצחק, השם העברי שאיתו נולדתי בשיקגו. משום מה זה לא מצא חן בעיני הפקיד שקיבל אותי. ‘יש פה המון יצחקים’, הוא אמר לי. ‘אולי יש לך עוד שם?’. עניתי ששמי בתעודות הוא אירווינג, ושכולם קוראים לי בקיצור אירוו”.
הוא היה אז בן 36, עם קריירה כשחקן וזמר, “שהתחילה בתפקידים קטנים בתיאטרון המקומי בשיקגו ובשלישייה שהופיעה בשירי פולק ובקטעי הומור”, הוא מספר. “שבע שנים הופעתי שם בתוכניות טלוויזיה לילדים עם סיפורים מהתנ”ך ועם ערכים יהודיים. וגם הדרכתי במחנות קיץ לנוער. ב־67’ הוצע לי מהסוכנות היהודית לבוא, כמנהל מחנה קיץ לנוער, לטיול בארץ. באתי לכאן מיד אחרי מלחמת ששת הימים, כשהמדינה הייתה בהיי. בהזדמנות הזאת בדקתי אפשרות של עלייה לישראל”.
בשלהי 69’ מימש קפלן את החלום הציוני שלו עם רעייתו, אורה, שעסקה בחינוך. מבין האפשרויות התעסוקתיות שציפו לו כאן בחר בטלוויזיה הלימודית שהייתה עדיין בחיתוליה. “התקבלתי לעבודה כעוזר במאי, ולאחר קורס נהייתי במאי”, הוא משחזר. “לצד עבודות הבימוי הופעתי על המסך כמורה לאנגלית, אם כי אמרתי שאני לא מורה, אלא שחקן. אז אמרו לי: ‘בסדר, תהיה מורה־שחקן’. אז, זה נראה מוזר ללמד אנגלית בטלוויזיה, וגם לא קל, כי כל מילה הייתה צריכה להיות בדיוק מה שכתוב וכל תסריט היה צריך לעבור כמה עיניים טובות כדי שיהיה פרפקט”.
קפלן מונה לשריף ב־74’, ב“שריף מגבעות הוליווד”. “התסריטאי לו גולן עשה פרודיה על כל המערבונים”, קפלן מספר. “הקהל קיבל אותנו יותר כתוכנית בידור מאשר כתוכנית לימודית. לא היינו בטוחים שזה יכול לעבוד יחד”.
וזה היה יכול?
“כן, כשצוות השחקנים היה כולו אנגלו־סקסי. העלילה הייתה בסך הכל די טיפשית, אבל היא השיגה את המטרה של לימוד השפה האנגלית. זה היה לגמרי פיקציה, משהו שלא קרוב לשום דבר – ולנו זה היה יותר כיף מעבודה”.
התוכנית, מערבון כביכול, צולמה כמעט כולה באולפן. רק הפתיח, שבו נראה השריף דוהר על סוס, צולם בחוץ. “את זה לא היה אפשר לצלם באולפן, שבו השתמשו בסוס מקרטון”, קפלן מבהיר.
אתה חושב ש”השריף מגבעות הוליווד” תרמה לשיפור האנגלית של ילדי ישראל?
“כך אני שומע כשמדברים איתי על הסדרה. יש אנשים שאומרים שהם למדו אנגלית מהטלוויזיה. זאת הייתה השליחות שלנו”.
קפלן ביים תוכניות פופולריות נוספות ללימוד אנגלית, כ־”Here We Are” ו־"Neighbours”, ואף כיכב בהן. עם השיפור בעברית שלו, החל לביים תוכניות נוספות, בהן התוכנית המיתולוגית של בתיה עוזיאל. “לצד זה הייתי כמה שנים טובות גם מנהל הפקה”, הוא מפרט. “ועשיתי כחלטורה עבודות קריינות באנגלית לשוק הפרטי. לא רציתי לעבוד יותר כמנהל שהוא עובד מדינה. תמיד אמרתי שלעבוד ככה זה עונש בשבילי. כך הרגשתי גם כשהתחלתי לביים את ‘זהו זה!’”.
מדוע?
“כי בהתחלה לא כל כך אהבתי את ההומור שהם הביאו. הרגשתי שם כמו אאוטסיידר, כשהעברית שלי לא הייתה כמו של צבר. למרות שכל השחקנים והצוות היו על הכיפאק והיה לנו גוד טיים כשעבדנו יחד – בעיקר עם מוני מושונוב, שהוא משהו יוצא מהכלל כבן אדם, וגם גידי גוב, שאותו ביימתי גם ב’לילה גוב’”.
של מי האצבעות שנראות מכבות נר בפתיח של “זהו זה!”?
“שלי, אלא מה”.
היינו בעולם אחר
התפוחים במשפחת קפלן לא נפלו רחוק מהעץ. אהרון, השני בארבעת ילדיו של אירוו, הוא במאי, שחקן וזמר, שהיה בלהקת “פנצ’ר” עם דידי הררי ואמיר כהן. “חבל שהם הפסיקו”, מצר האב. “הרי יכלו להיות הגשש מספר 2”.
כבמאי, קפלן שיתף לא אחת בהפקות את אהרון ואת אחיו הצעיר, כוכב המשפחה ירמי קפלן. “אם בעבר היו מצביעים עליו כעל הבן־של, היום אני אבא־של”, מתגאה קפלן האב. “ירמי מביא לי הרבה נחת. הייתי בהופעה שלו בהיכל התרבות, של שירי אלטון ג’ון, והייתה חוויה לא נורמלית לראות איך הוא כובש שם את הבמה. הוא ממש ברמה בינלאומית”.
לקפלן גם שתי בנות, שחיות בארצות הברית. “שתיהן גם עוסקות באמנות”, הוא מספר. “ליסה, הבכורה, מנהלת בקליפורניה מתנ”ס של אמנויות, וגילה, הבת הצעירה, מפעילה עם בעלה בדנוור, קולורדו, בית חרושת לשוקולד ועוסקת שם בכל מה שנוגע לעיצוב”. שבט קפלן מונה גם תשעה נכדים ושני נינים.
אתה עשית עלייה, ושתי בנותיך התעופפו הרחק מכאן.
“אתה יודע מה? היום הייתי ממליץ שכולם יצאו מכאן. אבל לא הייתי רוצה לדבר על פוליטיקה”.
דווקא מסקרן לשמוע את דעתך.
“בניגוד לעבר הלא רחוק, אני לא מסוגל לפתוח יום עם רדיו, טלוויזיה, או עיתון. עד כדי כך מדכא מה שיש שם”.
איך קיבלת את סגירת הטלוויזיה החינוכית?
“הייתי בעד, כי מה שיצרנו אפשר היה ליצור בדרכים אחרות, במיוחד באינטרנט, שבו אפשר להשתמש מתי ואיך שרוצים. אנחנו היינו בעולם אחר”.
