גברים מתאפיינים בעיקר בהשמנה תפוחית, ואילו נשים בהשמנה אגסית. השמנה תפוחית ידועה ככזו שמעלה סיכון להתפתחות מחלות לב וכלי דם, ואילו לישבן מלא אצל נשים צעירות מצטבר מוניטין חיובי. אז מה, לכל הרוחות, גורם לשומן שלנו להיאגר דווקא בבטן, או בישבן ובירכיים? התשובה מורכבת
שלומי (שם בדוי, כמו שאר השמות בכתבה) יושב מולי בפנים מכורכמות ומחליק בעדינות את כפות ידיו על הגבעה הרמה המתנוססת מתחת לחזהו ומאיימת לפרום את כפתורי חולצתו. הוא בן 47, בנקאי עסוק ואב לשני ילדים מתבגרים, אך יותר מכל הוא מוטרד מ"כרס הבירה" שהחל לטפח במסירות בשנים האחרונות. "אני בכלל לא אוהב אלכוהול", הוא מתוודה, "אבל אולי זה בגלל כל הקולה? אפילו שאני שותה רק זירו. או שגם השיט הזה בגלל אבא שלי? הוא הוריש לי גם את הקרחת".
עינת, לעומתו, זוללת סרטים דווקא לגבי הישבן שלה, שלדבריה תפח בשנים האחרונות כבצק שמרים ביום חמים. "אתה חייב לעזור לי", היא מפצירה בי בייאוש. היא מורה בת 34, כמה חודשים לאחר לידה שנייה. נשים אחרות, ראו קים קרדשיאן וג'ניפר לופז, עשו קריירה מהפלא הזה (וכן, אנחנו יודעים שלא הכול טבעי). ואולם, עינת ממאנת בתוקף להכניס את גודל אחוריה לרזומה המפואר שלה. "עליתי כבר שלוש מידות בסקיני ג'ינס", היא מסגירה, "אפילו שבתכל'ס המותניים שלי נשארו בול כמו לפני החתונה".
אז מה, לכל הרוחות, גורם לשומן שלנו להיאגר דווקא בבטן, או בישבן ובירכיים? והאם יש לכך משמעות מבחינה בריאותית? התשובה לכך, היא – כמו כל דבר ברפואה – מורכבת.
נהוג לסווג את פיזור השומן באנשים שסובלים מעודף משקל או מהשמנה לשני סוגים עיקריים: תפוח ואגס. ההשמנה התפוחית (המכונה גם "אנדרואידית") מאפיינת בעיקר גברים, ובמסגרתה מצטבר השומן בפלג הגוף העליון, בעיקר בבטן, בחזה ובזרועות. לעומתה, ההשמנה האגסית (ה"גינואידית") נפוצה בעיקר בקרב נשים בגיל הפוריות. אצלן השומן נוטה להצטבר סביב האגן, הישבן והירכיים. שלומי ועינת שאותם הצגנו קודם הם הדוגמאות הקלאסיות.
חלוקה חשובה נוספת היא בין השומן התת-עורי (השומן הנראה לעין) לבין השומן הוויסראלי (השומן שעוטף את איברינו הפנימיים, כמו למשל הכבד, המעי והלב). השומן התת-עורי מהווה כ-80% מסך השומן בגוף, ואת היתר – כ-20% – משלים השומן הוויסראלי. באופן כללי, ניתן לומר כי ההשמנה התפוחית, הגברית, היא בעיקרה ויסראלית, ואילו ההשמנה האגסית, הנשית, היא בעיקרה תת-עורית. כמיטב הקלישאה: גברים, לעומת נשים, נוטים לשמור הכול בתוך הבטן. ליאון רוזנברג, לטיפולך.
לסלט הפירות הזה יש חשיבות עליונה מבחינה בריאותית, משום שההשמנה הגברית, הוויסראלית, ידועה כיום ככזו שמעלה סיכון להתפתחות מחלות לב וכלי דם ולקיצור תוחלת החיים. לא בכדי הפכו מדדים כמו היקף המותניים ויחס מותן-אגן, שבולטים לרעה בדרך כלל בקרב מטופלים עם השמנה תפוחית, למשתנים משמעותיים המנבאים תחלואה ותמותה.
האיום הקיומי הזה נובע בעיקר מפעילותם המטבולית של "האדיפוציטוקינים הרעים" – שם כללי לחלבונים מסוגים שונים המיוצרים ומופרשים על-ידי רקמת השומן הוויסראלית, שמשפיעים לרעה על בריאותנו. החומרים הללו גורמים בין היתר להתפתחות של דלקת כרונית ולירידה ברגישות לאינסולין – שני המנגנונים העומדים בבסיס מחלת הסוכרת, שהולכת יד ביד עם מחלת ההשמנה.
לעומת זאת, לפיזור השומן הנשי, התת-עורי, אין מוניטין שלילי שכזה. נהפוך הוא: בשנים האחרונות מצטברות יותר ויותר ראיות לכך שהשומן הנקבי הנוטה להצטבר על פני הישבן, האגן והירכיים של נשים צעירות הוא בעל סגולות בריאותיות ואף מפחית סיכון למחלות לב וכלי דם. "ברוך שלא עשני אישה", מודים חלקנו עם עלות השחר. בהקשר זה, מוטב שנשקול זאת בשנית.
פקטור המין (גבר מול אישה) אינו שוטר התנועה היחיד שמנווט את השומן בגופנו. הגיל הכרונולוגי שלנו, לצד השינויים ההורמונליים שהוא מביא עמו, הם משתנים משמעותיים נוספים המסבכים את סיפורנו עוד יותר. לקראת גיל המעבר, כידוע, רמת האסטרוגן בגוף האישה הולכת וצונחת אל פי התהום. במהלך התקופה המסעירה הזו, נוסף על גלי החום, נדודי השינה והפרעות מצב הרוח, מקבלת האישה מהבורא שי נדיב נוסף: מעבר מהשמנה אגסית להשמנה תפוחית.
השומן, שעד כה ציפה באהבה את הירכיים והישבן ואף נחשב, כאמור, לגורם מגן, נודד לפתע בחוצפה כלפי מעלה לכיוון הבטן והופך לגורם סיכון. גם לירידה הפיזיולוגית ברמת הטסטוסטרון בקרב גברים מבוגרים יש אפקט דומה, ולכן ההשמנה הבטנית, לצד הסיכון הכרוך בה, רק הולכים ומתעצמים.
חשוב לציין כי מעבר למין, גיל והורמונים, גם הגנטיקה משחקת תפקיד חשוב בוויסות פיזור השומן בגופנו. עד כה זוהו יותר מ-100 וריאנטים גנטיים כאלו ואחרים המעורבים בכך, אך כידוע, בכל הקשור לתחום החייזרי הזה, רב הנסתר על הגלוי.
ובחזרה לשלומי ולעינת. עם שלומי המבואס הסכמתי לחלוטין כי "כרס הבירה" אכן מדאיגה – לאו דווקא מבחינה אסתטית, אך לא כל שכן מבחינה בריאותית. לאחר שמדדנו את היקף מותניו, שעלה להפתעתנו על 102 ס"מ, הפניתי אותו לייעוץ של תזונאי/ת קשוב/ה, ציידתי אותו במרשם הולם לפעילות גופנית וסיכמנו שבהמשך נשקול גם תוספת טיפול תרופתי ארוך טווח. את עינת החרדה, לעומת זאת, ניסיתי להרגיע במילות נחמה. הסברתי לה באריכות כי מדובר בתופעה טבעית ואף בריאה, בתקווה שיום אחד אכן תגיע להשלמה המבורכת עם אגסיותה.
