דיצה אור פגשה בבית החולים, אחרי יותר משמונה חודשי המתנה, את בת זוגו של בנה – נועה ארגמני שחולצה ב"מבצע ארנון". כעת, השמחה של השתיים לא שלמה, והן ממתינות לקבל חזרה לידיהן גם את אבינתן. הרבנית ימימה מזרחי קיבלה את תמונת האיחוד המרגשת מהאם: "היא מרגישה שמשהו ממנו השתחרר גם"
249 ימים חלפו מאז טבח 7 באוקטובר – והתיעודים שאף ישראלי לא יכול לשכוח. אחד מהם הוא הסרטון שבו נראית נועה ארגמני מופרדת בכוח מבן זוגה אבינתן אור, רגע לפני שהשניים נחטפו לרצועת עזה. אחרי שמונה חודשים ויום בשבי, נועה חזרה לישראל ב"מבצע ארנון", מבצע החילוץ הנועז שבמסגרתו שוחררו שלושה חטופים נוספים – אלמוג מאיר ג'אן, אנדריי קוזלוב ושלומי זיו.
גם עכשיו, שהיא לצד הוריה בבית החולים איכילוב בתל אביב, השמחה של נועה לא שלמה. היא עדיין מחכה לאבינתן. הרבנית ימימה מזרחי פרסמה תמונה מרגשת של האיחוד בין ארגמני לאימו של בן זוגה, דיצה אור. "את התמונה המרגשת הזו שולחת לי אישה מופלאה, דיצה אור, אמא של אבינתן החטוף", היא תיארה בפוסט בפייסבוק.
"היא פוגשת סוף סוף את נעה ארגמני, חברתו של אבינתן שנחטף לצידה ולא מפסיק, גם תוך כדי דחיפות גסות, לעודד אותה. מיום השחרור של נועה, תלמידות לא מפסיקות לשאול אותי: 'ואיך דיצה?'", הוסיפה הרבנית מזרחי.
"ובכן, דיצה, היא… אור. מה לא אמרנו על עצמנו בשנה האחרונה: חברה מפולגת, לא מצליחים להתאחד, מתאחדים רק סביב צער או אסון… אז זהו, שלא. הנה אישה ששמחה שמחה שלמה, כן, שמחה שלמה ואמיתית, בשמחתה של שבויה ששוחררה. דיצה מרגישה שמשהו ממנה יצא לחופשי, שמשהו ממנו, מאבינתן, השתחרר גם הוא השבוע. איזה עם טוב יש לנו. איזה אימהות של אור".
נועה ארגמני השתחררה הבוקר מבית החולים איכילוב לאחר שעברה סדרת בדיקות. אמה ליאורה, שחולה בסרטן סופני, עודנה מאושפזת במוסד הרפואי, ולכן נועה וקרוביה יעבירו את חג השבועות בקרבת מקום.
אחרי תכנון קפדני, תרגולות ומודלים, ומעקב מודיעיני מתקדם שנמשך שבועות ארוכים, אישר הדרג המדיני את המבצע שכונה תחילה "זרעי קיץ". האישור נעשה בדיון מסווג, תחת מידור כבד והמתנה לרגע הנכון. בשבת בבוקר, שני צוותי חוד מרכזיים זינקו מכמה כיוונים, כשהם מסוערבים, לעבר מחנה הפליטים נוסייראת הסמוך לחוף.
הכוחות נעו לאור יום בצורה חשאית לשני הבניינים שבהם הוחזקו החטופים, כשביניהם אלפי פלסטינים ומאות מחבלים מגדוד חמאס המקומי – שלא הבחינו בהם. לטענת הפלסטינים, הכוחות נכנסו באמצעות משאית סיוע הומניטרי – ובאל-ג'זירה אף פורסם תיעוד שלה עם כלי רכב של צה"ל, ככל הנראה מהרגעים שאחרי המבצע. בצה"ל הכחישו זאת, והכחישו גם שהשתמשו בהמשך במזח האמריקני.
בהמשך, תצפיות קרקעיות מיוחדות ואמצעי מעקב טכנולוגיים מכלי טיס של חיל האוויר זיהו שהשטח נקי ואין תנועה חשודה בשני הבניינים, בני 4-3 קומות. באחד מהם הוחזקה נועה ארגמני ובשני שלושת החטופים האחרים, כשאיתם משפחות עזתיות ושומרים חמושים.
המידע ותיעוד חי של הסמטאות באורך מאות מטרים שמפרידות בין שני היעדים הועברו למסכים בשני החפ"קים שפיקדו מהם על הפעולה: של השב"כ במרכז הארץ בנוכחות ראש השירות רונן בר והרמטכ"ל הרצי הלוי, ושל פיקוד הדרום בבאר שבע, שממנו ניהל אלוף הפיקוד את כוחות המעטפת והחילוץ.
שני הצוותים שעל הקרקע קיבלו את פקודת ה"פעל" שאושרה אישית בזמן אמת על ידי ראש השב"כ והרמטכ"ל. הם הסתערו על המבנים באופן סימולטני ובתיאום מלא, באותה שנייה, כדי למנוע מהמחבלים ביעד השני לגלות זאת – מה שיסכן את החטופים.
בזמן שחיסול המחבלים ששמרו על ארגמני וחילוצה עברו באופן חלק יחסית, הפעולה בבניין השני הייתה מסובכת בהרבה. הצוות של לוחם הימ"מ פקד ארנון זמורה דיווח כי הוא נפגע בחילופי האש. הלוחמים שחיסלו את המחבלים באותו יעד טיפלו במפקדם וניסו להצילו ביציאה מהבניין תחת אש שהולכת וגוברת. כעבור כמה שעות נקבע מותו של הלוחם. בקשר דיווחו את ההודעה שכולם חיכו לה. "היהלומים בידינו" – משמע, החטופים אצלנו.
