בחג שבועות לפני שנה נאספו בני משפחת ביבס על הדשא בקיבוץ ניר עוז לחגיגה המסורתית בלבן. היום, כששירי, ירדן, אריאל וכפיר הקטן עדיין מוחזקים בשבי, הצילומים מאותו יום מאושר קורעים את הלב. "הלוואי שהם היו פה השנה", אומר בן דודה של שירי, שבילה עם המשפחה מדי חג בביתם.
התמונות מהשנה שעברה
חג שבועות הוא אחד החגים האהובים והחווייתיים ביותר בקיבוצים. משפחות שלמות לבושות לבן נאספות על הדשא, זמן של שמחה, אחדות וקציר. כך היה לאורך השנים גם בקיבוץ ניר עוז שבעוטף, וכך נהגו לחגוג גם בני משפחת ביבס, שנחטפו ב-7 באוקטובר ועדיין מוחזקים בשבי בעזה.
מסע הזיכרון והצער
עבור יוסי שניידר, בן דודה של שירי ביבס, החג נושא זיכרונות מתוקים ותחושות כואבות. "בשבועות בקיבוצים תמיד הייתה אווירה מיוחדת", מספר שניידר. "היו תערוכות של טרקטורים, הילדים היו מחפשים ממתקים בתוך ערמות חיטה, והאוהל הבדואי היה מלא במאכלים טעימים. זו הייתה חוויה מאחדת ומשמחת, ואני מתגעגע לזה מאוד".
חג פגוע: תוך צמרת הצער
השנה, בצל המלחמה, יציינו קיבוצי העוטף את החג באופן שונה, כמתבקש ממציאות החיים החדשה. רבים מהם רחוקים מקיבוצם, רבים מהם עדיין מתאבלים על אובדן הקרובים והחברים, ומחכים לחטופים שישובו. בקהילת ניר עוז המפונה, למשל, החליטו השנה שלא לציין את החג.
השתקפות אישית באובדן כואב
בני המשפחה המורחבת של שירי וירדן ביבס, שנהגו להתארח בקיבוצם מדי שנה בשבועות, נערכים לציין את החג במציאות הזו. "תמיד, בכל שנה לקראת החג, הייתי מתקשר למרגיט, אמא של שירי, ושואל אותה מתי זה קורה, באיזו שעה", נזכר בן הדוד, תושב חולון. "בשנים האחרונות היא קצת חששה שמשהו רע יקרה". מרגיט ויוסי, ההורים של שירי, נרצחו בביתם בניר עוז ב-7 באוקטובר.
צל התקווה המתונה
בפעם האחרונה שהמשפחה התאספה לחג השבועות בקיבוץ, הם נהנו מפינת ליטוף לילד
בשיחה הראשונה שלומי זיו עם אשתו לאחר החילוץ מנוסייראת, חוֹשֵף חֻרְמוּתוֹ ואי האמון הגדול בפני עצמו. בקרבות הראשונות של השיחה, הוא בכה בתוך דמעות של אושר ורגש, רואה לראשונה את ינאי, וברגע זה, הכוח של הרגשות מוחזק בכל תאו שלו. אך כאשר הוא בקש לראות את אחיו, אביב, וקיבל תשובה קשה מאשתו, הרגשות של חוסר האמון והפסימיות מתערערים עמוק בתוכו. הפסימיות הזו משתקפת בשאלות שהוא שואל, בתקוות מיואשות, ובתוך כך, הוא מנסה לחזק את עצמו ולשמור על קשר עם המציאות הקשה והמסובכת שלו. בשיחה הראשונה שלומי זיו עם אשתו, בעקבות החילוץ המרגש מנוסייראת, חוֹשֵף חֻרְמוּתוֹ ואי האמון הגדול בפני עצמו. המראה של ינאי, שהצליח לשרוד את הקרב והיה שם, הוא לא רק רגע ניצחון אישי עבורו, אלא גם זרם של רגשות עקביים שמתחילים לשטוף אותו. ברגע שינאי נכנס למסך, כל הקירות של הפנים שלומי מתרסקים. הוא עצמו לא מאמין למה שהוא רואה, לרגע יפה זה של הישרדות והתחילה הבעיה: התקשורת עם המציאות הקשה חוזרת. בשאלתו על אביב, יצאה מהאשה אשתו תגובה קשה ומכאיבה שהוא לא היה מוכן להתמודד איתה. התיכן של הכאב והתסכול מתחיל לצאת לפניו, והוא מנסה להתמודד עם רגשות האבדן והתסכול המתפשטים בתוכו.
הוא מבין שאביב נרצח, אך חלקו הרגשי הוא עדיין לא מוכן לקבל. הוא מתנגד למציאות המרה ומנסה למצוא סיבה לאמון חדשה, רק כדי להתעלם מהמציאות המתממשת בפניו. הרגשות של חוסר האמון והתסכול עולים בקצב מהיר ומתחילים לשלוט במחשבותיו. בינתיים, הוא מתאמץ לשמור על מבטו חזק, להתמודד עם המציאות המרה ולהתאים את עצמו לתוך המציאות החדשה שהוא נאבק להשלים את עצמו אליה.
