מדינת ישראל נסחבת על אלונקת 6 על 4. זה כואב וכמעט בלתי אפשרי גם לקשוחים ביותר. דמיינו אלונקה שאותה נושאים ארבעה חיילים, מזיעים, הכתף כואבת. הם מרימים את היד, אומרים "חילוף" או מכווצים שפתיים ועושים "פססס", שניים נוספים מגיעים, מחליפים את האחרונים ואלה הופכים ראשונים. שוב חילוף, השניים שיצאו לפני דקה חוזרים. אין אחרים, הבשר נצרב.
גלנט מצביע נגד החלת דין הרציפות על חוק הגיוס // אמיר אטינגר
בחזרה לתיאור המציאות. מדינת ישראל פצועה, אנחנו עומדים להתמודד עם הפציעה הזאת בשנים הקרובות. בהיבט הביטחוני גם סיום המלחמה מחר בבוקר לא יביא שקט. עד 1973 הערבים סביבנו חשבו שהם יכולים להשמיד את מדינת ישראל. מלחמת יום הכיפורים הובילה אותנו ל-50 שנות הרתעה. הבעיה הכי גדולה שלנו היא שמאז 7 באוקטובר חזרנו לנקודה ההיא, למרות השמדת התשתיות בעזה וההתגייסות הלאומית בתחילת הדרך.
האויבים שלנו רוצים לפגוע בישראל יותר מאשר לדאוג לעצמם ולעמם. מאות רקטות איראניות ללא תגובה, מנהיגות נטולת כיוון, חולשה מטורפת בגליל. מה המשמעות של כל זה? שאנו זקוקים לעוד חיילים. אנחנו חייבים צבא גדול וחזק, להשקיע בו כסף, צריך חברה מגויסת שמאמינה בצדקת הדרך.
החוק שעבר השבוע מזיק בדיוק שם. פגיעה בלכידות, פגיעה בתחושה שעכשיו משהו משתנה. המסר של הממשלה בכל תחום הוא – עולם כמנהגו נוהג. מה שהיה, יישאר – הפוליטיקה, הזחיחות, המריחה, הצעקות בכנסת.
בשבוע שעבר כתבתי שאני בוחר להתעלם. מבחינתי הם לא משפיעים. אדם קרוב לליבי מהמילואים טען שאני ממציא, שאי אפשר להתעלם מקבלת החלטות. גם אם תגיד אלף פעם שהמילואימניקים הם המנהיגים מבחינתך, בסוף החלטות תקציביות נקבעות בכנסת. השיח הציבורי נקבע שם.
הוא צודק חלקית. זה נכון כל עוד לא לוקחים הובלה בשטח. חיילי המילואים נמצאים מתחת לאלונקה שמונה חודשים. ביום שבו חתמו חברי הקואליציה על חוק הרציפות, שמנציח עיוות ערכי – אני חתמתי על טופס ההתנדבות לשירות מילואים. וכמוני כל בני גילי שיכולים לקבל פטור ממילואים.
זה פשוט: צריך עוד לוחמים
יש חוסר אדיר בחיילים, בגדודים שלמים. זו הופכת להיות המלחמה הכי ארוכה שלנו, המורכבת והמסוכנת ביותר לעתיד המדינה. למרות מלחמת האחים המילולית שהיינו בה ערב המלחמה, החברה הישראלית התגייסה בשנייה. 7 באוקטובר מחק הכל. האויב טעה, כל המדינה התגייסה, חילונים וחרדים, שמאל וימין. זה הספיק להתחלה. למסע האלונקות בקילומטרים הראשונים. עכשיו צריך החלפות. זה לא יעבוד אחרת.
מה זה משנה שגם אחרים היו עושים אותו דבר? שהאופוזיציה צבועה? הכל נכון, אז מה? השאלה היא מה עושים עכשיו. איך מכניסים עוד חיילים לשירות כדי לחלוק בעומס, בזכות הגדולה להגן על המולדת. בסוף כולם ישרתו את המדינה – חילונים, ערבים וחרדים. שירות לאומי או צבאי. זה יקרה בסוף, אך עכשיו אנחנו צריכים פתרונות.
עזבו את העוול המוסרי, חוסר ההוגנות, חילול השם הגדול לאלה שנותנים לאחרים למות בשבילם. רק פרקטיקה – איך ממשיכים להילחם, לנצח, איך מתמודדים עם כמה חזיתות כשגדודי מילואים נקראים לחזור שוב ושוב לשירות. הממשלה לא מבינה את עוצמת הכאב, את העומס ואת התחושה. אני מקווה כך, לפחות. אם הם מבינים ומוכרים לציבור אוויר בזמן מלחמה, זה חמור פי כמה.
שיהיה ברור: המילים הללו הפוכות מכל קריאה להפסקת מילואים. אנחנו מתחת לאלונקה, נקודה. מזיעים וגאים. באופן אישי אני מתרגש בכל פעם שאני מוצא את עצמי נכנס לעזה עם אחי למילואים, כשאני בקבוצת פקודות או חולק עמם קפה בשטח. הם בעיניי האנשים הכי טובים שיש במדינה. בשנה האחרונה שירתי כבר יותר מ־200 ימים במילואים, זו כבר שגרה. זו זכות גדולה, ולצידה קריאת חירום פשוטה – להכניס עוד אנשים.
אני אסתדר עם העבודה, המשפחה ושאר הבעיות שצצות כשאתה שבוע בבית וחודשיים במילואים, וחוזר חלילה. אבל יש רבים שיותר מסובך להם, והם צריכים את הגיבוי, את התחושה שסופרים אותם. אין פה מחשבה תמימה שמחר בבוקר מאגרי הגיוס מתמלאים. את השנה הקרובה אנחנו נעשה גם כשהכתף כואבת. השאלה היא מה קורה בעוד חצי שנה, בעוד עשרה חודשים. אם הם שם למעלה לא מתעסקים בזה, המילואימניקים יצטרכו לעשות זאת.
להכות במדינת לבנון
לבנון חייבת לשלם מחיר על המתקפות של חיזבאללה. לשלם בהרס תשתיות של המדינה עצמה, בפגיעה בכלכלתה הרעועה. תמרון צבאי באזורי חיזבאללה הקדמיים בדרומה. יש לזה מחיר, זה לא יהיה פשוט, אבל אי אפשר לקבל את נטישת הצפון, את ההפרדה בין מדינת לבנון לבין ארגון חיזבאללה.
בניגוד למלחמה בעזה, אין שום טעם להשמיד כל תשתית תת־קרקע שקיימת בלבנון, וגם לא נגיע לכל רקטה. המשימה שלנו צריכה להיות הרחקת חיזבאללה אל מעבר לליטני, והפיכת הארגון למוקצה על ידי אזרחי לבנון. ארגון טרור ללא תמיכה של העם – לא יכול להתקיים.
