עם פרישתו של בני גנץ מהממשלה ינסה בנימין נתניהו להמשיך ולנהל את המלחמה עם 64 חברי הכנסת של הקואליציה המקורית, לצלוח את משבר חוק הגיוס, ובכלל את מושב הכנסת הנוכחי, ללא פרישות נוספות, דרמות פוליטיות או קביעת מועד לבחירות. משימה אפשרית לכאורה, במיוחד כשהקואליציה נתפסת כהומוגנית יחסית, ונראה שאין שום גורם בה שיעדיף בחירות על פני המצב הנוכחי.
במצב העניינים המסתמן נתניהו יכול היה להיות רגוע, לפחות מהבחינה הפוליטית (בטח לא מהביטחונית), וזאת אף שבג"ץ צפוי לבטל לגמרי את תקציבי הישיבות וגם את החוק שעבר רק השבוע בהצבעה להחלת רציפות על חוק של הממשלה הקודמת. אבל יש תרחיש אחד שאמור להדיר שינה מעיניו של ראש הממשלה, תרחיש שנידון בשבועיים האחרונים בשתי לשכות של שניים מראשי מפלגות הקואליציה, ללא תיאום, ושעשוי לשוב לשולחן הדיונים אצלם במקרה הצורך: הדחתו מראשות הממשלה, ללא בחירות.
"אי־אמון קונסטרוקטיבי" נקרא התהליך, המאפשר להחליף ראש ממשלה מכהן ללא בחירות. הצבעה אחת בכנסת – וראש הממשלה מוחלף. צריך לומר מראש: אף שהאופוזיציה תתמוך בוודאי בכל ניסיון החלפה של ראש הממשלה, וצריך רק מפלגה אחת מהקואליציה שתחליט שהתרחיש בדרך זו או אחרת ישרת אותה והיא מעוניינת ללכת על זה – הסיכוי שתוכנית כזו תתממש נמוך ביותר. רוב הסיכויים שניסיון כזה ייגמר בבחירות ולא בהעברת שלטון חלקה. ועדיין העניין נידון. לא בלשכת יו"ר מפלגה אחת בקואליציה, אלא כאמור בשתיים.
שני ראשי המפלגות הללו הבינו שנתניהו הוא מבחינתם נטל ולא נכס, שאין טעם עוד לשמר את שלטונו רק כדי לחמוק מבחירות. שיש דרך להזיזו ולהישאר בממשלה. השניים, כאמור, ערכו דיונים וקיימו פגישות בנושא בשבועיים האחרונים, אבל לא זה עם זה ולא בתיאום. האינטרסים שלהם מנוגדים. אחד נוטה ללכת עם גורמים באופוזיציה: בני גנץ, אפילו ליברמן. השני – רק עם הקואליציה הנוכחית. רק את הראש להחליף.
לעת־עתה הסכנה מבחינת נתניהו חלפה, אבל היא יכולה לשוב. שינוי במצב הפוליטי, חוק גיוס, בג"ץ, או המשך הדשדוש במלחמה עשויים להחזיר את הדיונים הללו לשולחן.
לנתניהו כמה קלפים משלו. העיקרי שבהם הוא האפשרות להגדיל את הקואליציה באמצעות מגעים להצטרפותו של גדעון סער. אם תקווה חדשה תיכנס, תגדל הקואליציה ל־68 ח"כים – מספר שיאפשר לספוג ח"כים סוררים רבים יותר ולצלוח מכשולים פוליטיים גדולים יותר. סער לא מצטרף מחר בבוקר, ובכוונתו גם להבהיר שהמחיר שדרש אז כתנאי להצטרפותו – חברות בקבינט המלחמה – אינו רלוונטי עוד.
אבל נתניהו יודע שבמחיר המתאים סער יצטרף. תיק הביטחון, למשל, כפי שקראו כמה ח"כים בליכוד השבוע להציע לו. בסביבת נתניהו העניין נשקל. הדעות חצויות. המתנגדים אומרים שסער צרה צרורה, לא נאמן, ושיתקע את הסכין בזמן ובמקום הכי פחות מתאימים כדי לחולל את הנזק הרב ביותר לנתניהו. שעכשיו הוא לא שווה אפילו מנדט, אבל מינויו לתפקיד הרם, ועוד בזמן מלחמה, ירים אותו לגבהים חדשים ויביא לו תומכים שבסופו של דבר יגרעו מגוש הימין וילכו איתו לגוש השני, המועדף עליו, לקואליציה אחרי הבחירות. אם על יואב גלנט אי אפשר לשלוט וכולם רואים כמה צרות הוא מחולל, הם אומרים, והוא עוד עושה זאת מתוך שורות הליכוד, אפשר רק לדמיין מה יהיה עם סער, כראש מפלגה עצמאית.
אבל יש גם דעות אחרות. עניינית, הם אומרים, סער יביא רוח אחרת למערכת הביטחון, הוא יאתגר את צמרת צה"ל ולא יישר אוטומטית קו איתם כמו שמיישר גלנט. נוסף על כך, הם מציינים, גלנט קנה ביושר את פיטוריו, במיוחד אחרי ההצבעה על חוק הגיוס, והדרך היחידה מבחינה ציבורית לעשות זאת היא באמצעות מהלך של הרחבת הקואליציה.
קונה שקט מעבר לים
נתניהו טרם החליט בעניין, אבל התיק נגד גלנט בסביבת ראש הממשלה כבר הולך ומתגבש. דבריו של מי שכיום מכהן כשר הביטחון ובממשלה הקודמת היה ח"כ באופוזיציה, לגבי אותו חוק גיוס עצמו, כבר נשלפו מהארכיון ויוצגו ברבים במידת הצורך. בעוד כיום מסביר גלנט שהחוק הנוכחי לא יביא לגיוס אמיתי של חרדים לצבא, בדיון בכנסת על החוק אז הוא הציג עמדה הפוכה לגמרי.
"מצד אחד, אין לנו ברירה אלא לגייס כל אדם", אמר מעל לבמה, "מצד שני, אני חושב שהמציאות הפוליטית שהתהוותה בישראל לאורך 74 שנים מחייבת להגיע לכל סוג של הבנה ולא לכפייה כאשר אנחנו מדברים על היחס לציבור החרדי, לציבור הערבי ולציבורים אחרים. מי שינסה לאכוף את רצונה של המדינה בכוח על אחוזים ניכרים מהאוכלוסייה, סופו שיביא לנזק גדול מהתועלת שהוא מכוון אליה. ולכן, רבותיי, בואו נשב יחד ונמצא את הדרך הנכונה להגיע להבנה, לשיתוף פעולה, למען אחדות מדינת ישראל ולמען ההגנה על אזרחי מדינת ישראל ועל ריבונותה".
לסער אין הרבה אופציות. באיחוד ימני מחוץ לליכוד הוא אולי מביא איתו ארבעה מנדטים של מימון מפלגות, משהו שנפתלי בנט ויוסי כהן לא יכולים להביא, אבל ערך ממשי בקלפי אין לו. בניגוד לליברמן, סער לא הטיל וטו מוחלט על הצטרפות לממשלה אחרי פרישת גנץ, אבל אם יבין שרק משחקים בו ואין הצעה אמיתית על השולחן, הוא עשוי לנהוג כמוהו ולסתום את הגולל על נתניהו.
גם ללא הצטרפות סער יכול נתניהו לבצע כמה שינויים, אמנם מינוריים, אבל כאלה שייצבו את התמונה הנוכחית מעט יותר. ההחלטה על מינוי דני דנון לאו"ם היתה קלה יחסית. היא סוכמה בהבנה הדדית שכך יהיה טוב לכל הצדדים. בתמורה למינויו לשגריר התחייב דנון שהוא לא חוזר ארצה אם הבחירות מוקדמות או שהממשלה נופלת. כך עשה גם בפעם הקודמת. כך נהג גם גלעד ארדן, שנשאר השגריר גם תחת ממשלה אחרת ולא שב להתמודדות. בפעם הבאה ארדן כן יתמודד. לא בגלל זה הוא חוזר, אבל במהלך שהותו מעבר לאוקיינוס הצליח להרוויח לא מעט נקודות. המלחמה והמחדל לא דבקו בו, גם לא אירועי הרפורמה המשפטית שקדמו לו.
לשגריר בוושינגטון די חתום וגמור עם נתניהו שיהיה זה רון דרמר, וזאת אם טראמפ ינצח. אם ביידן יעשה את הלא ייאמן ויזכה בארבע שנים נוספות בבית הלבן, נתניהו ישקול מחדש את המינוי. אין לו מועמד מובהק שנהנה מאמונו המלא מצד אחד, ושיכול לעבוד עם הדמוקרטים מצד אחר. סביבתו של נתניהו רצופה אוריינטציה רפובליקנית מובהקת.
מטראבלמייקר אחד, דנון, הצליח נתניהו להיפטר בכבוד. מהשני, אלי דלל, הרבה פחות. למרות ההפצרות והתחינות, שנמשכות גם בימים אלה ממש, דלל מסרב להתמנות לשגריר באיטליה. בינתיים הוא בכנסת, על כל המשתמע מכך. מקורב אחר לראש הממשלה, בועז ביסמוט, נשאר בארץ, על אפו וחמתו. נתניהו מסרב בתוקף לשחררו מהכנסת.
תחזיקו אותם
מאז הניסיון להעביר את הרפורמה המשפטית, רק גבר כוחם של בית המשפט ושל הכוחות הנלווים לו כמו הייעוץ המשפטי לממשלה ולמשרדי הממשלה. תיאבונם של המשפטנים לא יודע שובע. ביטול חוק יסוד עילת הסבירות היה רק הסיפתח, והדיון האחרון בביטול תקציבי הישיבות הוכיח מעל לכל ספק שהאקטיביזם בעליון חי ובועט.
כל ניסיון מצד הממשלה לנתק את הקשר שבין חובת הגיוס לבין ביטול תקציבי הישיבות העלה חרס. תחילה נדחתה על הסף הטענה כי בהינתן העובדה שמדובר בתלמידי ישיבה שלא קיבלו בכלל צווי גיוס יש לאפשר להם מימון עד למצב של השתמטות בפועל. גם רמזים על כך שיתאפשר מימון לפחות לתלמידים שכלל אינם בני גיוס, כמו בני 16 ו־17 שלא בגיל צבא, טענה שיש עימה צדק רב, עומדים לקבל כרטיס אדום בוהק מבג"ץ. על פי כל הסימנים בית המשפט עומד לנתק כליל את הישיבות מכל צינור מימון ממשלתי.
לנציגי המפלגות החרדיות בכנסת אין כלים אמיתיים להתמודד עם החלטת בג"ץ. הרפורמה המשפטית, שהבטיחה פסקת התגברות ואפשרויות נוספות, גוועה בעודה באיבה, ובניגוד לעבר הליכה לבחירות לא תועיל הפעם. הזמן ששיחק לטובתם עם הליכי חקיקה בלתי נגמרים ישחק הפעם לרעתם, כאשר חובת הגיוס כבר נקבעה ותקציבי הישיבות כבר הופסקו.
רוב הנציגים החרדים מבינים שאין דרך הפעם להיחלץ באמצעות תרגילים פרלמנטריים ומשחקים תקציביים כדי לצמצם את רוע הגזירה. אבל יש כאלה מהם שלא מוכנים לשבת בחיבוק ידיים. נכון שמדובר בקרב מאסף, די חסר סיכוי, שתוצאותיו אמורפיות ומונחות על כרעי תרנגולת, אבל הדבר לא מרפה את ידיהם מלנסות.
שתי מוטיבציות מניעות אותם: הראשונה – אידיאולוגית, עקרונית. מוביל הקו, לפחות נכון לעכשיו, הוא מאיר פרוש. לדידו, אף שלא מדובר בגזירה ממשלתית אלא משפטית, אי אפשר להתפשר על פחות מפרישה מהממשלה.
המוטיבציה השנייה – פרגמטית, פוליטית, ולפיה כל הצרות שנוחתות על החרדים מכות בהם רק כאשר הם בממשלת ימין. בממשלות שמאל יש שקט: התקשורת מניחה להם לנפשם, גם בית המשפט. זה לא שהם מיישרים קו, ממש לא, אבל הכל מינורי יותר.
מובילי הקו הזה הם בעיקר אריה דרעי ומשה גפני. השניים לא רק שמורגלים בישיבה בממשלות שמאל, אלא נראה שזו העדפתם הטבעית. הישיבה בממשלת ימין די נכפתה עליהם, במיוחד על דרעי שהפער בין דעותיו האמיתיות ואמירותיו הפומביות כמרחק טיבי מביבי. מצביעי ש"ס לא רוצים לשמוע על ישיבה עם השמאל, וינטשו את מפלגת האם בלי היסוס אם רק יעלה בדעתם שיש אפשרות כזאת.
גפני מעט יותר משוחרר. גם הוא כבול בממשלה לא־לו, אבל לפחות את דעותיו הוא לא מהסס להשמיע מעת לעת. מפלגתו מדממת מנדטים לבן גביר, אבל לא ברמה מסכנת חיים כמו בש"ס. בשיחות גלויות אומר גפני שהוא נמצא בממשלת ימין בעיקר כתוצאה מאילוץ, חוזר על מחויבות מפלגתו למחנה המסורתי, האמוני, בכנסת, אבל לא פעם מביע תסכול מכך; שבדעותיו הוא שמאלה מכל חברי הקואליציה, ושישיבה בקואליציה בהרכב אחר תעניק לו את השקט התעשייתי הדרוש.
אין לדעת לאן השלושה יובילו ברגע האמת, עם הינתן הכרעת בג"ץ. כאמור, אחרי הכל הם במיעוט במפלגתם. רובם, בעיקר יו"ר יהדות התורה יצחק גולדקנופף, נשמעים אחרת. טוענים שאין זו אשמתה של הממשלה, ואין טעם בפרישה או במאמצים לשנות את הרכבה.
כהיערכות להחלטת בג"ץ, בסביבת נתניהו לא חדלים מהניסיונות לחזק את הקו הזה במגעים בלתי פוסקים, בהעברת המסר שפירוק הממשלה הוא הפרס הגדול ביותר לכל חורשי רעתה – מבית המשפט, דרך התקשורת, עבור באופוזיציה ועד למפגינים. זו מטרתם העליונה, הם אומרים להם, הגיוס ותקציבי הישיבות זו רק הדרך. השמאל של היום זה לא השמאל של פעם. גפני ודרעי יכולים להתרפק על העבר עם ראשי מפלגות שמאל כמו רבין, פרס ואפילו בוז'י. כיום, לעומת זאת, מי שמחכים להם בצד השני הם גנץ, שלא הפסיק לעשות פוליטיקה על גבם והתנגד לחוק גיוס שהוא עצמו יזם, יאיר לפיד ויאיר גולן. לפי שעה המסרים הללו זוכים, כאמור, לאוזן קשבת אצל רובם. ההכרעה האמיתית תגיע בקרוב.
