במערכת הבריאות נערכים להתמודד עם תרחיש קיצון של היריון כתוצאה מאונס בשבי, כדי לגבש הנחיות ורקע עבור צוותי הרפואה. בגיליון יוני של כתב העת "הרפואה" של ההסתדרות הרפואית פורסמה סקירה, שנועדה להנחות את הצוותים כיצד לנהוג בנושא "רגיש, קשה להכיל, שאינו מתקבל על הדעת אך שמחייב לעסוק בו".
המאמר נכתב בידי סא"ל (מיל') ד"ר לאה שלף, ראשת ביה"ס לעבודה סוציאלית במכללת ספיר ולשעבר ראשת ענף פסיכולוגיה בחיל האוויר, ופרופ' גיל זלצמן, מנהל המרכז לבריאות הנפש גהה.
לדבריהם, מטרת המאמר היא להכין את המטפלים לכל תרחיש, גם לאפשרות שבה מסיבה רגשית או דתית לא תתבצע הפסקת היריון, וגם למצב שבו יידרשו לייעץ לחטופה שמתקשה להחליט. כמו כן, החוקרים מדגישים שכתיבת המאמר לא קשורה למידע קונקרטי שהתקבל על היריון בשבי, אלא לצורך להתכונן לתרחיש ולהבין את השלכותיו.
נושא הפגיעות המיניות בחטופות נמצא בשיח הציבורי, במיוחד לנוכח העדות האמיצה של עמית סוסנה על פגיעה מינית בשבי, עדויותיהן של אביבה סיגל ואגם גולדשטיין אלמוג ודוח שליחת האו"ם בנושא.
פוסט-טראומה וניתוק
מעט המחקרים שעליהם הסתמכו החוקרים נעשו על נשים יזידיות שנאנסו בידי דאעש בסוריה ובעיראק, ועל קורבנות אונס ממלחמות ביוגוסלביה, ברואנדה ובאוקראינה.
נמצא שנשים שנכנסו להיריון כתוצאה מאונס בשבי סבלו ממגוון בעיות נפשיות, כמו פוסט־טראומה בשכיחות גבוהה, חרדה, דיכאון, אובדנות, דיסוציאציה (ניתוק) קשה, הפרעה בתפיסת הגוף והפרעות בתפקוד המיני, לצד השלכות התנהגותיות כמו צריכת אלכוהול וסמים.
הסיכון לפתח פוסט־טראומה לאחר אונס כזה גבוה פי 6.2 לעומת נשים שלא היו קורבנות לפשע. כשהאונס לווה בחשיפה לטראומות אחרות, כמו תקיפה או עינויים, השכיחות של דיכאון, חרדה והפרעה בתפיסת הגוף הייתה גבוהה יותר.
במחקר שנערך בגרמניה בקרב 296 ניצולות יזידיות שנאנסו, נמצא כי 67% סבלו מהפרעה בתפיסת הגוף, 53% סבלו מדיכאון, 39% סבלו מחרדה ו־28% מניתוק. שכיחות הנשים שסבלו מפוסט-טראומה נעה בין 39% ל־57%, בתלות במספר הפעמים שנאנסו.
עם זאת, עלה שנשים עם השכלה גבוהה וללא תחלואה נפשית קודמת הראו צמיחה טובה ממצבי פוסט־טראומה, ושטיפול נכון ורגיש סייע לצמיחתן. עוד נמצא שהיריונות לאחר אונס מתרחשים בשיעור של 5%, אך ההערכה היא שהשיעור עלול להיות גבוה יותר.
במאמר שבדק את התמודדות הנשים היזידיות צוין שעל המטפלים להתכונן לכל תרחיש, ושעליהם להגיב באופן מותאם, אמפתי ולא שיפוטי. עוד נכתב שגם הפסקת היריון מאוחרת (אחרי שבוע 24) עשויה להיות טראומטית בפני עצמה.
ד"ר שלף ופרופ' זלצמן מציינים: "חשוב מאוד לתת כבוד להחלטת הקורבן, ללא פטרנליזם או הנחה מוקדמת כלשהי. עם זאת, המעבר מחוסר אוטונומיה מוחלט בשבי לחופש החלטה לגבי ההיריון עלול להיות מבלבל, ונדרש ייעוץ של הצוות המטפל אם הנפגעת מתקשה להחליט".
