בעוד תותחי צה"ל רועמים בגבול הדרומי, לבנון מוצאת עצמה במצב פרדוקסלי: בין חרדה עממית לאדישות ממסדית. התושבים, עדיין צלקות ממלחמות העבר, נערכים לגרוע מכל, בעוד הממשלה נראית כמהמרת על רגיעה.
"הפחד מלחזור ל-2006 מלווה אותי בכל רגע," משתפת הודא, תושבת ביירות. היא, כמו רבים אחרים, כבר החלה לאגור מזון יבש ומוצרים חיוניים. "אנחנו מקווים שגורלנו לא יהיה כשל עזה," היא מוסיפה, מבטאת חשש עמוק שמהדהד ברחובות הבירה הלבנונית.
במקביל, רים מאל-רמאנה כבר אורזת את חפציה. "הקרבה לדאחייה, מעוז חיזבאללה, מדאיגה אותי," היא מסבירה. "אני מעדיפה לברוח צפונה מאשר להסתכן."
אולם בעוד האזרחים נערכים, נראה כי הממסד הלבנוני מתעלם מהסכנה המתקרבת. "למרות האזהרות החוזרות ונשנות, הממשלה ממשיכה כאילו דבר לא קרה," מדווחת היאם אל-קסיפי בעיתון אל-אחבאר. היא מצביעה על חשש מפגיעה בתיירות הקיץ כגורם מרכזי לאדישות זו.
הפער בין החרדה העממית לאדישות הממסדית מעלה שאלות קשות. "איך יתמודדו בתי החולים שלנו עם פצועי מלחמה, כשהם בקושי מתפקדים בימי שגרה?" תוהה ראמי, תושב מקומי.
המצב הכלכלי העגום של לבנון מוסיף שכבה נוספת של מורכבות. "הלבנונים לא יכולים לשאת בעלויות של מלחמה חדשה," מזהיר עלי, תושב דאחייה. "הפתרון חייב להיות פוליטי."
למרות הצהרות קודמות על תוכניות חירום, נראה כי ההיערכות בפועל מינימלית. "תשעה חודשים של אזהרות, ועדיין אין תוכנית סדורה," מבקרת אל-קסיפי.
הצבא הלבנוני, שכרגע אינו חלק מהמשוואה בדרום, עלול למצוא עצמו מעורב אם המצב יידרדר. אך גם כאן, לא ברור אם קיימת תוכנית פעולה.
בין לבין, האזרחים הלבנונים מוצאים עצמם בלימבו של חוסר ודאות. "אנחנו מקווים שהמנהיגים ימצאו פתרון שישמור על היציבות," אומרת הודא, מבטאת תקווה שמהולה בחשש עמוק.
כך, בעוד הדיפלומטיה ממשיכה לפעול מאחורי הקלעים, לבנון נמצאת במצב של המתנה מתוחה. האזרחים מתכוננים לגרוע מכל, בתקווה שהטוב ביותר יתרחש. אך השאלה נותרת פתוחה: האם לבנון באמת מוכנה למה שעלול לבוא?
