קיבוצי אורים, צאלים וגבולות מהמועצה האזורית אשכול עתרו בדרישה להיכלל תחת יישובי "חבל התקומה" ולקבל את התמיכות והזכויות שמקבלים שאר קיבוצי המועצה. זאת, לאחר שעד כה לא קיבלו את הסיוע בגלל שהם מרוחקים יותר מ-7 ק"מ מהרצועה. סגן הרבש"צ של קיבוץ אורים: "לא השארנו מספיק דם כדי שיתייחסו אלינו ברצינות"
קיבוצי אורים, גבולות וצאלים מהמועצה האזורית אשכול הגישו הבוקר (ב') עתירה לבג"ץ אשר מטרתה לחייב את המדינה להעניק להם זכאויות של מפונים ולהכלילם תחת יישובי "חבל תקומה". מדובר, למעשה, בקיבוצים היחידים באשכול שלא הוכרו ע"י המדינה ככאלה המגיע להם ולתושביהם סיוע, וזאת למרות שהם פונו מיישוביהם עם פרוץ המלחמה על ידי מועצת אשכול ובתיהם הפכו להיות חלק מבסיס צבאי, כך לטענתם. את העתירה הגישו באמצעות עורכי הדין אביתר קנולר ונועה בן אבי ממשרד קנולר ישינובסקי קינן.
שלושת הקיבוצים המדוברים הם חלק ממועצת אשכול, ילדיהם לומדים יחד עם הילדים של שאר היישובים הנפגעים, הם נאלצו להתפנות כמו כולם וחייהם הפכו לסיוט. כעת הם לא נחשבים ככאלה הזכאים לסיוע כמו שאר יישובי המועצה, בגלל שהם רחוקים יותר משבעה קילומטר מהגבול – פרמטר שהיה אולי רלוונטי בעבר בגלל טווחי הרקטות שנורו לעוטף מהרצועה, אך אינו רלוונטי כבר שנים ובמיוחד במלחמה הנוכחית. למרות זאת, המדינה מסרבת להכליל אותם תחת היישובים שמטופלים ע"י מנהלת תקומה, מסרבת לפצות אותם ולהעניק להם זכויות של מפונים.
העתירה נחלקת לשניים: עתירה קולקטיבית, המייצגת את שלושת הקיבוצים, ועתירה נוספת בשם תושבי הקיבוצים, כאשר 11 התושבים החתומים עליה מספרים כיצד חייהם נהיו קשים עד בלתי אפשריים מבחינה כלכלית ורגשית מאז ה-7.10.
העותרים מבקשים עזרה כדי לשקם את חייהם מחדש לאחר הטראומה שחוו. הם טוענים שהם חווים אפליה מן המדינה מפני שהם לא מוגדרים כמפונים, והם אינם מקבלים תמיכות או זכויות הניתנות לשאר יישובי המועצה באשכול אשר לגביהם החליטה הממשלה לתת תמיכות, ובכך נוצר אי-שוויון ואפליה בין תושבי אותה רשות מקומית, מ.א. אשכול.
בין התמיכות שהעותרים מבקשים שיינתנו גם להם, בדומה לאלה שניתנות לשאר תושבי המועצה:
1. פיצויים כלכליים מהביטוח הלאומי עבור ההפסדים הכלכליים שנגרמו להם.
2. פטור מארנונה, הטבות מס, זכאות לדחיית מועדי תשלום, סיוע בהסדרי תחב"צ.
3. תמיכה פסיכולוגית להתמודדות עם המצב הנוכחי.
4. תמיכה בהשקעה במקום מגורים חדש או בשיפוץ מקום מגורים קיים.
5. תמיכה בפיתוח מחדש של שירותים חברתיים וקהילתיים.
לטענתם, קריטריון 7 הק"מ הינו קו דמיוני אשר הוכח כקונספציה ביטחונית שכשלה. ישובים המרוחקים יותר מ-7 ק"מ מרצועת עזה עמדו בפני סכנה ממשית לחדירת מחבלים לשטחם, ולמתקפה זו השלכות אזרחיות וקהילתיות רחבות היקף. "התושבים הללו עברו רגעי תופת וחרדה, ובתקופה שלאחר מכן לא ניתן היה לקיים בישובי המועצה שגרת חיים סדירה וראויה. בנוסף אסור לשכוח שהיה צו אלוף לסגירת השטח ביישובים המדוברים, ולכן התושבים היו חייבים להתפנות", נטען בעתירה. לדבריהם, ההחלטה של המדינה לפנות את שאר יישובי המועצה האזורית אשכול ולהחריג את שלושת הקיבוצים הללו התקבלה באופן שרירותי שלא תאם את המציאות בשטח.
"מרגישים שקופים"
יהונתן קנה, סגן רבש"צ קיבוץ אורים, אחד העותרים, סיפר כי ב-7.10 הוא היה ברכיבת אופניים עם חברו ליד מושב פטיש. בין אזעקה אחת לשנייה, יהונתן וחברו נתקלו במחבלים ונפגעו מירי. לאחר שחברו פונה לבי"ח, הוא המשיך אל הקיבוץ בכדי להגן עליו עם כיתת הכוננות. משפחתו של יהונתן הסתתרה במסדרון בביתה, בהיעדר מרחב מוגן בבית. הוא העביר אותם תחת קולות ירי כבדים בסביבת הקיבוץ לבית של חברים. למחרת, משפחתו התפנתה לשדה בוקר והוא נשאר לאבטח את הקיבוץ. בדצמבר החליטו לשכור מכיסם הפרטי דירה קטנה במדרשת שדה בוקר, וכיום הוא ומשפחתו מתמודדים עם בעיות רגשיות ומטופלים על ידי שירותי חוסן.
"התחושה היא שזנחו אותנו בשביעי באוקטובר, וזנחו אותנו שוב בכל התהליך אח"כ", מספר יהונתן. "אנחנו שקופים, לא השארנו מספיק דם כדי שיתייחסו אלינו ברצינות. חוזרים ברגשות מעורבים לקיבוץ, יש לנו אי ודאות לגבי הלימודים שלהם בשנה הבאה, זה לא בא בחשבון שהם ילמדו בבית ספר שהוא לא עורפי".
עמית חקק היא עותרת נוספת אשר נשארה להגן על ילדיה בביתה בזמן שבן זוגה המשרת בקבע יצא להגן על הקיבוץ. בתה הגדולה חוותה התקף חרדה ולא תפקדה, בנה האמצעי הקיא והרבה לבכות. גם עמית בעצמה לקתה בהתקף חרדה באותו היום. זמן קצר לאחר תחילת המתקפה, הם החלו לקבל הודעות מאחיה, אשתו ושלושת ילדיהם שבקיבוץ ניר עוז, לפיהן מחבלים פרצו לביתם והחלו לשרוף אותו בעודם מתחבאים בממ"ד. ביום שלמחרת החלו להתברר לעמית כי חלק מחבריהם נרצחו או נחטפו. הם התפנו לאילת, שם שכרו דירה מכספם הפרטי בלית ברירה, למרות שעמית פוטרה מעבודתה אצל חקלאי ממבטחים אשר עסקו קרס.
"אנחנו רוצים שיבינו שאנחנו חלק ממועצה אזורית אשכול, לא פחות מאף אחד אחר" אומרת עמית. "אל תתעלמו מאיתנו, אנחנו פה ואנחנו חלק, ומאוד קל לשכוח מזה. הקמנו כיתת כוננות שמסתמכת על עצמנו בלבד. אנחנו לא מתכוונים לשלוח את הילדים שלנו לביה"ס בשנה הבאה, לא נשלח אותם להתחנך על הגבול".
