הזירה הצפונית ממשיכה להתחמם ורוחות הקרב נושבות בגבול לבנון חזק מתמיד. הנכוחות והמוכנות של צה"ל לפעולה צבאית מול חיזבאללה מגיעות לנקודת רתיחה. התחושות של תושבי הצפון מעורבות – מחד הם רוצים מלחמה שתשיב את ההרתעה ותסיג את חיזבאללה מהגבול, ומאידך חוששים לביתם. שוחחנו עם תושבים ושמענו את הרגשות והמורכבות.
הרב חננאל זייני, ראש המכון התורני בישיבת ההסדר אור וישועה, לוחם במילואים ותושב חיפה
אתה רואה את היכולות של חיזבאללה, את הצילומים מעל חיפה. מה התחושות של תושבי העיר? האם חיזבאללה לא עבר את גבול הטעם הטוב?
"אחרי שנים של ראיונות במוספי חג ואין ספור כתבות של קציני בכירים שאיימו על חיזבאללה שלא יעזו להתעסק איתנו, הגענו לנקודה שאנחנו מצפים לקבלות על דברי הרהב ששידרו לנו במשך שנים. כעת, כשהגיעה השעה, אנחנו רואים כיצד הממשלה והמטכ"ל רועדים מכניסה ללבנון, כי אז איראן והפרוקסי שלה יכנסו למלחמה שהממשלה לא מאמינה שנצליח לנצח ללא ארצות הברית, ובוודאי בלי הפצצות והמטוסים שהיא מעכבת". אמר הרב זייני.
בבית הלבן מודים: אכן חלה האטה במשלוחי הנשק וזו הסיבה
מבעבע חלקית: הרחוב החרדי יחרוץ את גורלה של הממשלה
שריפה ביער ביריה (צילום: סעיף 27 א')
הרב הוסיף: "מקבלי ההחלטות בממשלה הם חסרי כל אמונה בצדקת הדרך וברוח הלוחמים ומכאן השעבוד המוחלט לדרישות האמריקאיות המובילים אותנו למלחמה מדשדשת בלי כל אופק לתושבי הצפון ולעשרות אלפי המשפחות המפונות".
אתה חושב שצריך לתקוף את חיזבאללה על אף היכולות שלו לעומת אלו של חמאס? המחירים עלולים להיות בהתאם
"מי שייתן את המכה הראשונה יזכה לתנאי פתיחה טובים יותר. לכן האיום הנוכחי צריך להוביל אותנו למתקפת מנע אכזרית שלא נראתה מעולם, ולעולם לא לחכות לטבח הבא חס ושלום שייתן לנו לגיטימציה בינלאומית. אין לנו לגיטימציה בינלאומית, ואנו גם לא צריכים אותה. בטחון קודם, לגיטימציה אחר כך".
"לא צריך להיות ביטחוניסט גדול כדי להבין את הסימנים המעידים מצד חיזבאללה. אסור לתת לחיזבאללה חופש פעולה כמו היום – כי הוא ינצל זאת בסופו של דבר, כמו שהחמאס ניצל את חופש הפעולה שלו. צריך לדבוק באמונה בצדקת הדרך, לעשות מה שטוב למדינת ישראל, ולתת מקום לאמונה באלוקי ישראל" אמר הרב.
אליאב סמואל, מנהל ישיבת ההסדר קריית שמונה ותושב העיר
מהן התחושות הרחק מהבית ואי הוודאות לעתיד הקרוב?
"אנחנו נמצאים במציאות יומיומית די מורכבת. אנחנו נמצאים הרחק מהבית מתוך הבנה שאנחנו בשליחות של עם ישראל כרגע, אנחנו לא יכולים להיות בבית כדי שהממשלה ושאר הגורמים הרלוונטיים יוכלו להחזיר אותנו הביתה בביטחון מלא ולא על חבית חומר נפץ".
אתם מאמינים שהדבר אפשרי? תסכימו לחזור הביתה בשלב מסוים?
"אנחנו התושבים ירדנו עם פרוץ המלחמה למדרון אחורי למרכז הארץ, והישיבה כולה פונתה לנחלים. הכול נעשה כדי לאפשר למדינה לעשות את מה שהיא חייבת – לשמור על גבולותיה ועל ביטחון תושביה. צריך לראות את תושבי קריית שמונה ותושבי שאר הקיבוצים והמושבים המפונים כגיבורים, כשליחי עם ישראל", אמר.
"אף אחד מאיתנו לא עושה את זה בנוחות וזה מלווה בקשיים מאוד גדולים שאי אפשר תמיד להסביר, אבל אנחנו עושים את זה מתוך אמונה גדולה שזה מה שצריך לעשות בעת הזאת ובשליחות עם ישראל. מחמם את הלב לראות את עם ישראל מבין את זה ונמצא מאחורינו ותומך בנו, הוסיף סמואל.
איך אתם חשים לנוכח המראות של השריפות המתמשכות באזור, המאיימות על הבתים שלכם?
"אנחנו רואים כמו כולם את התמונות של השריפות, בייחוד אותה שריפה שהתקרבה לישיבת ההסדר שנמצאת קרוב מאוד לבתים שלנו, ואנחנו בלב כואב על אובדן המשילות, אובדן תשובה טובה עבורנו ומענה נכון לאויבים שלנו. אנחנו כואבים בעיקר שאין וודאות ושקיפות כלפינו, ביחס למתי נוכל לחזור הביתה".
סמואל הוסיף: "אנשים נמצאים כעת בסוף שנת הלימודים וצריכים להחליט מה קורה איתם בהמשך השנה ובהמשך החיים. הרצון לחזור הביתה מאוד גדול, ועם זאת הקשיים שהמציאות מערימה וחוסר הוודאות הוא קשה מנגד. אנחנו בציפייה גדולה לתשועת עם ישראל ול'הצמח לנו ישועה בקרוב', להרים את קרן ישראל בעזרת השם גם לנו וגם לעולם כולו".
צליל ליזמי (23) משלומי וסטודנטית שנה ג' לתואר ראשון בתיאטרון במכללה האקדמית גליל מערבי
האם שגרת האזעקות והמצב בכלל משפיעים על שגרת הלימודים שלך? כיצד?
"האזעקות מלוות אותי לכל מקום וקוטעות באופן תדיר את שגרת חיי, הן האישית והן בתור סטודנטית בלימודים תובעניים. כבר בראשית אוקטובר האחרון פוננו מביתנו בשלומי למלון בחיפה. המציאות הביטחונית בשלומי היא שקודם יש נפילות ולאחר מכן אזעקה. אך גם במכללה היו אזעקות בעקבות כלי טיס לכיוון עכו. שגרת הלימודים שלי נפגעה קשות בגלל הפחד מהמצב הביטחוני. בתור תושבת קו העימות הפחד מלווה אותי גם כשאני רחוקה מהגבול. במציאות הנוכחית, הלימודים מהווים עבורי עוגן של יציבות ואי של שפיות. המשחק והתיאטרון הם אלו שמשאירים אותי אופטימית, מנתקים אותי מהמצב הנוכחי שאני נמצאת בו ומחיים אותי".
כתושבת הצפון, איך את מתמודדת עם תחושת חוסר הודאות?
"אנחנו מנסים לנהל 'שגרה' רגילה למרות המצב ולהתבסס במקום שלנו כרגע ככל הניתן, אך תמיד יש את החשש שמשהו נורא יקרה. אנחנו מפונים כבר תשעה חודשים ועדיין יש תיק קטן ליד הדלת במלון עם בקבוקי מים גדולים לכל תרחיש שחלילה יבוא. אם יש דבר שאני לא ישנה בלילות בגללו הן המחשבות הקשות שאולי לא יהיה לנו לאן לחזור עוד. זה הבית שלנו ועל המדינה לשמור לנו עליו ולאפשר לנו לחזור אליו בבטחה".
יש בך כעס על הממשלה ו/או הצבא על אופן הטיפול בגזרה הצפונית?
"אין לי כעס על צה"ל, הם עושים את עבודתם בצורה הטובה ביותר. על הממשלה יש לי בטן מלאה. אנו חשים שהפקירו אותנו. ללא קשר לצד פוליטי כזה אחר ולמרות שאני תמכתי בממשלה הנוכחית, אני מרגישה שהפקירו אותנו. לא חשבנו שנגיע למציאות איומה של בתים נשרפים ונהרסים עקב מטחי טילים. מי חשב שנצטרך בכלל לעזוב את הבית שלנו ולהיות פליטים בארצנו? אנחנו חיים בתוך סיוט מתמשך ולא מרגישים שמישהו מנסה להתעורר ממנו בקרוב".
