לפני כמה שנים היה לי עובד שמנהליו טענו שהוא לא טוב, והמליצו לי לפטר אותו. לדברי המנהלים הישירים שלו, הוא היה מאחר לעבודה, לא מרוכז בעבודה ועייף בצורה קיצונית. ביקשתי לברר קצת לגביו, כי זה נראה לי מוזר ולא סביר, וגם הבנתי שיש כאן משהו מעבר.
אחרי בירור הבנתי שהעובד נפצע במהלך שירותו הצבאי, והוא גם הלום קרב (פוסט-טראומטי). כתוצאה מהלם הקרב, הוא לא ישן בלילות, מתעורר מאוחר, לכן הוא מאחר לעבודה וגם עייף.
כלומר: אותו עובד נפצע נפשית כשהגן על המולדת ועלינו, ובסבירות גבוהה היה נענש פעמיים: פעם אחת בפציעה ובאתגרים שנובעים ממנה. בפעם השנייה – בקושי להתקבל לעבודה ולהישאר בה. אני הייתי רגיש, ולכן ביררתי. אני בטוח שאחרים היו מפטרים.
המפלה העיקרית היא המדינה
יש בישראל בערך מיליון אנשים עם מוגבלות תפקודית חמורה. 250 אלף מהם הם עם מוגבלות נפשית (אלו נתונים מדווחים, בהחלט ייתכן מספר גבוה בהרבה). לא מקבלים אותם ומדירים מהחברה אנשים עם מוגבלות נפשית כמו העובד שהיה לי, וזה רק מחמיר. בערך 50% מהם לא עובדים.
אחרי 7 באוקטובר התווספו 100 אלף אנשים עם מוגבלות לחברה הישראלית, מתוכם עשרות אלפים עם מוגבלות נפשית. אזרחים וחיילים רבים מאוד נפצעו במלחמה נפשית, לא רק פיזית, ונותרו עם מוגבלות נפשית, הלם קרב ופוסט-טראומה, מוגבלות שקופה שתלווה אותם הלאה.
אלפי ניצולי מסיבת "נובה", שראו את חבריהם נרצחים לנגד עיניהם. אלפי הורים ששמעו את ילדיהם פצועים, או נרצחים בשיחות טלפון. זה לא עובר אף פעם. עשרות אלפי חיילים נלחמים בעזה ובגבול הלבנון. רבים מהם יוותרו הלומי קרב. הרבה מאוד אנשים שלקו בהתקפי-חרדה פסיכוטיים בעקבות המלחמה מאושפזים בבתי חולים, מקבלים תרופות נגד חרדה במטרה לאזן אותם ולאפשר להם להתמודד עם החרדות. זו מוגבלות לכל דבר, והחשש הוא שהיא לא תחלוף.
לועגים, לא מקבלים ומדירים מהחברה אנשים עם מוגבלות נפשית כמותם. וזה רק מחמיר.
לצערי, המפלה העיקרית היא המדינה, שמונעת, למשל, מאנשים עם מוגבלות נפשית, כל מוגבלות נפשית, לעבוד במעונות ילדים: 'תקנות הפיקוח על מעונות (אחזקת ילדים במעון רגיל), תשכ"ו-1965', קובעות כי "לא יועסק במעון עובד החולה במחלת נפש". לא כל מוגבלות נפשית היא מסוכנת לסביבה. לא כל מוגבלות נפשית מובילה להתנהגות אלימה. ההכללה הזו היא בעיקר בורות, ומתאימה אולי לשנות השישים של המאה הקודמת, אבל בטח שלא מתאימה ל-2024.
המוגבלות השקופה
אבל גם הציבור הישראלי מפלה וסטיגמטי כלפי אנשים עם מוגבלות נפשית. בסקר מ- 2018, 67% מהציבור אמרו שהיו נרתעים מהשתתפות בפעילות פנאי במסגרת קבוצה שחברים בה גם מתמודדים עם מוגבלות נפשית. 48% אמרו שלא יסכימו לגור לצד אדם עם מוגבלות נפשית או אוטיזם. 67% הודו שיירתעו מללכת לבית קפה או מסעדה שמעסיקים אנשים שמתמודדים עם מוגבלות נפשית.
ההבדל העיקרי בין מוגבלות נפשית למוגבלויות אחרות, הוא שזו מוגבלות שקופה, פשוט כי לא רואים אותה (בניגוד לכיסא גלגלים, קביים ועוד). לכן, היא הכי קשה להתמודדות. יש סטיגמות ואפליה קשות כלפי אנשים עם מוגבלות נפשית. יש כאלו שמכנים אותם בכינויי לעג סטיגמטיים כמו "חולי נפש" ומשוגעים.
בחברה הישראלית של היום מכנים כל אדם שלא מסכימים איתו "חולה רוח" או "חולה נפש", בימים שכל מעשה קיצוני מוצג כתוצאה של מחלת נפש, בימים שבהם משתמשים במוגבלות על מנת ללעוג ולהעביר ביקורת. בימים שבהם לועגים לאנשים שלוקחים תרופות פסיכיאטריות על מנת להתאזן נפשית.
כל מה שאנחנו והילדים שלנו, וגם אנשים עם מוגבלות שומעים, זה שאדם עם מוגבלות נפשית הוא לא נורמלי, חולה, דפוק ולא מוסרי.
ישנם אפילו פוליטיקאים שרומזים, או אפילו אומרים במפורש על מישהו שהוא לא ראוי לתפקידו, בגלל 'מחלת נפש' (אגב, אין דבר כזה 'מחלת נפש'. נכון לומר מוגבלות נפשית / הפרעה נפשית).
מוגבלות נפשית אינה מחלה, ומי שמתמודד איתה יכול להשתלב בחברה
כל ההדרה, הלעג, הסטיגמות, האפליה כלפי מוגבלות נפשית, גורמת לאנשים להתבייש ולהסתיר את מוגבלותם הנפשית. הם מעדיפים שלא לאבחן, או לקבל טיפול ("כדי שלא יידעו שהייתי אצל פסיכיאטר" ו"שלא יהיה רשום שיש לי אישיות פסיכוטית"). מי שלא מטפל בסרטן, מת מזה. מי שלא מטפל במוגבלות נפשית, עשוי למות גם: מאובדנות, מאנורקסיה ועוד.
בימים כאלה החברה הישראלית חייבת חשבון נפש. כי לא למדנו כלום. לא למדנו שמוגבלות נפשית ניתנת לטיפול תרופתי, ושניתן להגיע לאיזון. לא למדנו שמוגבלות נפשית אינה 'מחלת נפש'. לא למדנו שאנשים עם מוגבלות נפשית יכולים להשתלב בחברה, בעבודה ולחיות חיים רגילים. לא למדנו שאסור ללעוג למוגבלויות. ולא למדנו שאף אחד מאיתנו ומהקרובים שלנו אינו חסין מפני מוגבלות נפשית.
ובעיקר, לא למדנו שאפשר וגם חובה להכיל ולשלב אנשים עם מוגבלויות, גם מוגבלות נפשית. ייתכן שהמוגבלות "שקופה" – אבל אסור להתייחס למי שיש לו מוגבלות כאילו היה שקוף.
אז לפני שמשתמשים או חושבים בצורה סטיגמטית על אנשים עם מוגבלות נפשית, צריך לזכור שזה גורם לאנשים להתבייש במוגבלותם ובעצמם, ויוצר דה-לגיטימציה לתופעה נרחבת, דבר שמונע אבחון, וגם טיפול מאזן. ומי שנמנע מטיפול במוגבלותו הנפשית בגלל סטיגמות חברתיות, לא מעלים אותה, אלא מעצים ומחמיר אותה. חישבו מה מרגיש מי שיש לו מוגבלות נפשית, מה מרגישים ההורים והאחים שלו, והימנעו מכך.
***
אורן הלמן הוא מייסד דף הפייסבוק והלינקדין סיכוי שווה לשילוב אנשים עם מוגבלות בעבודה ובחברה, אבא לילדה עם צרכים מיוחדים והיה סמנכ"ל חברת החשמל
