רותם ענבר, בן 22 מרעננה, נפצע קשה בלחימה בעזה לפני מספר חודשים, וכל רגלו הימנית נקטעה, ממש עד לאגן. עקב מורכבות הקטיעה שלו, והרצון העז שלו להיות עצמאי ולעמוד על הרגליים, הוא נאלץ לנסוע לקבל פרוטזה מיוחדת וטיפול בשיקגו. "נתקלתי בפער הגדול שיש ברמה ובאנשי המקצוע בין ארה"ב לארץ", הוא סיפר השבוע בוועדת העבודה והרווחה, בדיון בנוגע לצרכים של קטועי גפיים שבו התארח כדובר. הפער, הוא מספר, היה בעיקר ברמת כוח האדם וההסמכה. "עשיתי שם בחודש מה שפה עושים בשנה. קשה לי להבין למה, במדינת ההייטק, אנחנו לא מצמצמים את הפער הזה".
ענבר לא טועה. בתי המלאכה שמייצרים את הפרוטזות בארץ הם מיושנים. בעלי המקצוע הולכים ומזדקנים, ומדינת ישראל לא משקיעה בלימוד התחום. התוצאה היא שרמת הפרוטזות בישראל נמוכה ודלה. כל זה קורה בזמן שחברות טכנולוגיה ישראליות בתחום עובדות עם הטכנולוגיות המתקדמות בעולם בארצות הברית ובאירופה.
רותם ענבר עם פרוטזת אגן חדשנית משיקגו."קשה לי להבין למה, במדינת ההייטק, אנחנו לא מצמצמים את הפער הזה" (צילום: עמותת 'הצעד הבא')
"כשמדובר על קטיעות מורכבות, חסר ידע בארץ", אומר ל'דבר' רונן ליטבק, מנכ"ל עמותת "הצעד הבא", ארגון שמסייע לקטועי גפיים בישראל, ושם לעצמו למטרה להביא כל קטוע לעצמאות המרבית. "בארץ אין בתי מלאכה, אין תקציב לייצר פרוטזות מתקדמות. אף אחד פה לא משקיע בזה, וכתוצאה מכך קטועים לא מקבלים את הפרוטזות הטובות ביותר כאן".
19 קטועים חדשים ביום אחד
מאז 7 באוקטובר, הצטרפו למעגל קטועי הגפיים בישראל 67 קטועים על רקע בטחוני, 19 מהם הצטרפו אליו ביום אחד. רוב הקטועים הללו הם חיילים, 9 מהם אזרחים, ואחד מהם, הירש גולדברג פולין, עדיין חטוף בעזה. זה אולי נשמע מעט ביחס למספר האסטרונומי של הפצועים מ-7 באוקטובר, אבל ביחס לאוכלוסיית קטועי הגפיים בישראל, שמונה כמה אלפי קטועים בסף הכל (רובם כתוצאה ממחלות ותאונות דרכים), מדובר במספר חסר תקדים.
ליטבק (48), אב לשלושה ששירת 24 שנים כלוחם, מפקד וקצין מטה בצה"ל, בין השאר כקמב״צ עוצבת הגליל וקצין המבצעים המיוחדים של פיקוד הצפון, הוא קטוע רגל בעצמו מאז 2017, עקב מחלת כלי דם. הוא כבר מכיר את כולם באופן אישי, חוץ מהירש, שעוד בשבי.
רונן ליטבק, מנכ"ל עמותת 'הצעד הבא'. "לבתי המלאכה אין ידע מספיק מתקדם, והסיבה היא תקציב" (צילום: באדיבות העמותה)
"כשמדובר בשיקום מקטיעות וחזרה לשגרת חיים כמה שיותר מלאה, הדרך הטובה ביותר היום היא שימוש בפרוטזה", הוא מסביר. "הפרוטזה בנויה משניים או שלושה חלקים, תלוי בקטיעה". החלקים הפשוטים יותר הם כף הגפה – היד או הרגל, והמפרק – קרסול, ברך, מרפק וכו'. אלה, אומר ליטבק, הם "מוצרי מדף" – רוב הקטועים משתמשים במוצרים דומים. אך החלק השלישי, שהוא גם החשוב ביותר, הוא בית הגדם. "זהו החלק שמחבר את הטכנולוגיה לגוף האדם, ובניגוד לשני האחרים, הוא מעוצב בהתאמה אישית לפי הגדם שיש לכל קטוע. אם בית הגדם לא יושב בצורה מושלמת, לא משנה כמה טובים יהיו שני החלקים האחרים, זה לא יעבוד".
וזה דורש איש מקצוע מיומן. "יצירה של בית גדם זו מלאכה, אומנות ממש", מסביר ליטבק. "זה דורש התמקצעות מאוד ספציפית. בדרך כלל יוצקים דגם של הגדם, ועליו בונים את בית הגדם מחומרים כמו סיליקון רפואי, קרבון וסיבים נוספים. זה דבר שנעשה בעבודת יד, תוך מלאכת מחשבת שדורשת הבנה איפה בדיוק עוברים העצבים בגדם ואיפה צריך ליצור את נקודות הלחץ שיאפשרו לשאת את משקל הגוף אבל לא יכאיבו, בלי להישען על צלקות ובלי ליצור נזק לגדם או למפרקים. איפה זה יושב, איפה זה נתפס, איך זה מתחבר לגוף, זו ממש עבודת מלאכה קשה ומקצועית שדורשת ידע ייחודי מאוד והרבה מאוד ניסיון".
אירועי 7 באוקטובר והמלחמה הולידו מקרי קטיעה מורכבים, שלא נראו בארץ שנים רבות. "קטיעות מהאגן, כמו זו של ענבר, קטיעות גבוהות מאוד או קטיעות 'דאבל', בשתי גפיים, ובמיוחד בשתי הרגליים. בנוסף, קטיעה שנגרמת מפציעה בקרב לא דומה לקטיעה בעקבות מחלה, שהיא קטיעה יותר 'יפה' ו'חלקה'. אלה קטיעות מורכבות יותר, הרבה פעמים מצולקות, במקומות פחות 'שגרתיים' בגפה. להתאים לקטועים כאלה בית גדם, זה דורש הרבה יותר מקצועיות וניסיון". אבל, למרבה האבסורד, אין הרבה ניסיון כזה בישראל רצופת המלחמות והטרור. הסיבה לכך היא, איך לא, הזנחה מצד המדינה.
כרוניקה של הזנחה
עד שנות ה-80 פעל בישראל מפעל פרוטזות ממשלתי בשם "גפים", בו יצרו פרוטזות מהסוג שידעו לייצר אז, וכך סיפקו אותן משרדי הבריאות והביטחון למי שנזקק. המפעל נמכר במסגרת גל ההפרטות של סוף שנות ה-80 בישראל, וכיום פועלים כ-13 מכונים פרטיים שמייצרים פרוטזות בישראל. אך הרמה נמוכה בהשוואה לעולם, והפרוטזות שמיוצרות מיושנות.
בישראל, ה"פרוסטטיקה" היא לא מקצוע מוסדר. אפשר ללמוד אותו, ומי שעוסק בו קיבל אותו בירושה מהדור הקודם או שהיה שוליה של מישהו לפניו, ממש כמו נפח או סנדלר של פעם. אין בתי ספר, תואר או הכשרה רשמית.
בנוסף, הרווחיות של המקצוע נשחקת. כבר לפני 6 שנים התריעו המכונים האורתופדיים בפני משרד הבריאות שהם שורדים בקושי בשל התמחור הנמוך והלא מעודכן של משרד הבריאות עבור הפרוטזות שהוא מספק לקטועים, מה שבוודאי לא מאפשר להם ללמוד ולהכין פרוטזות ברמה המתקדמת ביותר. דור ההמשך נטש את המקצוע, בראייה שאין לו עתיד, ואנשי המקצוע הולכים ומזדקנים.
עבור מי שמעוניין לקבל את הפרוטזה הטובה ביותר באופן פרטי בחו"ל, בעיקר בארה"ב, העלות היא אסטרונומית. עשרות אלפי דולרים, לפעמים גם מאות (בהתאם לצרכים ולקטיעה), עוד לפני חישוב עלות הטיסות והשהייה בחו"ל, עלות הדרכות התפעול של הפרוטזה וטיפולי הריפוי בעיסוק והמשך השיקום, שגם הם לרוב קורים בחו"ל, מכיוון שמטפלים בארץ פחות מכירים את הטכנולוגיות החדשות.
"בגפיים התחתונות, הפער הוא בעיקר במקרי הקטיעה המורכבים. אבל בתחום קטועי היד, הבעיה עוד יותר קשה", מעיד ליטבק. "הפרוטזות שאנשים קטועי יד מסתובבים איתן הן פרוטזות קרס, אותה פרוטזה שהייתה גם ליוסף טרומפלדור לפני למעלה מ-100 שנה. זו פרוטזה מכאנית, מסורבלת מאוד, כבדה, לא אסטטית, ועם יכולת תפקוד נמוכה, וזה מה שמסתובבים איתו קטועים בישראל ב-2024, בזמן שיש היום בעולם פרוטזות ביוניות מדהימות שיודעות גם לשלב מוטוריקה עדינה באצבעות".
אביחי צפיה (מימין), שידו נקטעה, עם פרוטזת יד קרס שמיוצרת בישראל, ונועם כהן, שידו נקטעה, עם פרוטזת יד ביונים שיוצרה בפילדלפיה (צילום: עמותת 'הצעד הבא')
על פרוטזות שמתאימות למים אין מה לדבר. זה אומנם נראה כמו מותרות, אך במקרים רבים, ההבדל בעצמאות משמעותי מאוד, ויכול להיות ההבדל בין לצאת או לא לצאת לטיול, ולאפשר לאדם שידו או רגלו נקטעו לבלות עם חברים בים, לקחת את הילדים לבריכה, או אפילו 'סתם' להתקלח בנוחות או לצאת לרחוב ביום גשום.
"לבתי המלאכה אין ידע מספיק מתקדם, והסיבה היא תקציב. המדינה לא משקיעה בזה, והשוק בישראל הרבה יותר מדי קטן כדי להיות פרטי. גם חברות המד-טק שכן פועלות בארץ, ומייצרות טכנולוגיות רפואיות ברמה הגבוהה בעולם, הולכות לשוק האמריקאי והגלובלי, איפה שיש מיליוני קטועים".
"המדינה חייבת להתערב"
יש שיגידו, אם השוק כל כך קטן, מה הבעיה להטיס את מי שצריך לחו"ל? עקרונית, אין בעיה. וזה גם בדיוק מה שאגף השיקום עושה במקרה הצורך, כמו גם במקרה של ענבר. אבל רוב הקטועים בארץ לא נפצעו בקרב, אלא נפגעו בעיקר בתאונות דרכים ותאונות עבודה או ממחלת הסוכרת. נוספים עליהם גם נפגעי פעולות האיבה ו-7 באוקטובר שהם אזרחים, שפציעתם למרבה הצער כללה קטיעה. כאן קיימים פערים בין מה שמאפשר צה"ל למה שמתאפשר דרך הביטוח הלאומי או משרד הבריאות.
"ברגע שזה מגיע לצורך בטיפול בחו"ל, מתחילה הבעיה. לא ששים להטיס אנשים לחו"ל, וגם אלה שכן מבינים שזה מה שצריך בסופו של דבר, צריכים לעבור חודשים ואפילו שנים עם הפרוטזות המיושנות עד שהם מקבלים את האישור".
בנוסף, אם הפרוטזה היא דרך משרד הבריאות (לא נפגעי כוחות הביטחון ולא נפגעי פעולות איבה, אלא כתוצאה ממחלה או תאונה), לרוב תידרש השתתפות עצמית בעלות של עד 25%, בהתאם למצב הסוציואקונומי. "אם נפגעת בתאונות דרכים, תמצא את עצמך מנהל תביעה במשך שנים מול חברות הביטוח. תצטרך להוכיח שאתה צריך את הפרוטזה המתקדמת ולא יכול להסתדר רק עם זו שמספק משרד הבריאות, ולרוב אנשים כאלה נאלצים להסתדר עם הפרוטזות המיושנות או מממנים את הפרוטזות היקרות והטיסות והטיפולים בחו"ל בעצמם".
"אפשר להטיס את כולם לחו"ל", אומר ליטבק לבסוף, "זה פתרון שאפשר להגיד עליו שהוא בסדר. אבל אני חושב שאם המדינה תשקיע תקציבים בפיתוח של המקצוע בארץ, זה יהיה יותר טוב ויותר זול".
"צריך לתת תקציב למכונים ולבתי המלאכה ולתמרץ אותם, שיהיה להם אינטרס ללכת ללמוד בחו"ל ולחזור עם הידע הזה לפה. להביא את המומחים מחו"ל שילמדו פה ולהסדיר את המקצוע, להשקיע בלפתוח בתי ספר ומגמות במכללות טכנולוגיות, שילמדו תואר של ממש במקצוע הזה, כולל אנטומיה, ביוטכנולוגיה וביומכניקה ולימודי פרוסטטיקה. להשקיע בחברות מד-טק בארץ, שיהיה להם שווה להחדיר טכנולוגיות לפה בלי תלות בגודל השוק. אנחנו מדינה קטנה, זה לא שוק שיכול להיות רווחי פה באופן פרטי. המדינה חייבת להתערב".
