הבמאי אדם סוריאנו תכנן לצלם סרט בבית שבו גר ונועד להריסה • כשהצו הגיע מוקדם מן הצפוי, הוא מצא את עצמו בונה את הסרט "מלוח קצת חריף" מאפס – כולל תסריט – תוך חודש ושבוע בלבד • בריאיון הוא מספר על הרגע שהבין שזה או עכשיו או לעולם לא, על איש הצוות שנרצח ב-7 באוקטובר ועל האמונה ביצירה: "לא יצרתי את הסרט כדי לעשות סרט – אלא כדי לעשות סרט טוב"
N12
| פורסם 24/07/24 12:01
מתוך הסרט "מלוח קצת חריף" | צילום: ג׳ויה מושן פיקצ׳רז
לצלם סרט באורך מלא תוך חודש ושבוע בלבד זו משימה (כמעט) בלתי אפשרית, אבל לבמאי והתסריטאי אדם סוריאנו לא הייתה ברירה. במרכזו של הסרט "מלוח קצת חריף" שמתמודד בתחרות המוקדמת לפרס אופיר, עומד צו הריסה ללוקיישן; דד-ליין ידוע מראש, לבית שבו מתקיים הסיפור שבסרט אבל גם זה שבמציאות, שבו נערכים הצילומים.
העלילה מגוללת את סיפורם של גור (אוריה חייק) וגאיה (שרון ויסברט), זוג צעיר המתגורר בבית קטן וכפרי שבו הם מנהלים מסעדה. כשהם מקבלים צו הריסה – הם יוצאים למאבק משפטי על הבית, שלאורכו נחשפים סדקים ושברים במערכת היחסים שלהם, מה שמאלץ אותם להגדיר מחדש את המושג "בית".
זה הוא סרטו הראשון באורך מלא של סוריאנו, שהצליח להביא את הסרט אל המסך הגדול אחרי שקיבל תמיכה מקרן הקולנוע הישראלי. משתתפים בו גם השחקנים נתי רביץ ושמיל בן ארי. "הסרט הזה נוצר בהתחלה כסרט עצמאי לחלוטין. זו הייתה סיטואציה – או ללכת על זה בכל הכוח או לאבד את ההזדמנות. האמנתי בסרט ובכוח שלו. זו סיטואציה קיצונית כל כך ולמרות זאת – זה קרה".
"קיבלנו צו הריסה על הבית בו גרתי עם אשתי ועם הילד הקטן שלנו. זה מה שהוליד את הסיפור", הוא מסביר. "זה הדבר היחיד האמיתי ועל זה הלבשתי את העלילה. לקראת הצו, ידעתי שזה הולך לקרות. הקורונה התחילה, המקום הפך להיות עמוס אתרי בנייה והחלטנו לעזוב. חשבתי שיש לנו עוד שנה וחצי, אבל אבא שלי התקשר יום אחד והודיע שהבית יעמוד רק עוד חודש ושבוע. לאף אחד לא היה מושג שאני בונה עליו עולמות. לא כתבתי מילה עד אז. היה לי חודש ושבוע לעשות הכול. צילמנו בארבעה ימים וחצי, בוואן שוט. אפשר להבין עם מה התמודדנו. אם לא די בכל הניסים שהיינו צריכים שיקרו – היינו צריכים תמיכה וקיבלנו אותה".
"אני רואה את צו ההריסה כדימוי למצב הזוגי של שני הגיבורים", אומר סוריאנו. "זה הולך וסוגר עליהם ככל שהם מתמודדים עם המאבק המשפטי. הסרט מניח את השאלה מה זה בית? מה ההגדרה של בית? הדמויות בסרט מבקשות לענות על השאלה. אם אלה הקירות או האנשים שבתוכם. התמודדנו עם המון מכשולים, אבל אף אחד לא הכין אותנו לכך שתפרוץ מלחמה. מעצב הפסקול שעבדתי איתו נרצח ב-7 באוקטובר בשדות של שדרות, ליאור ויצמן, עורך ומעצב פסקול מאוד מוכר ומוכשר. הספקנו לעשות כמה פגישות, אבל לא זכיתי לעבוד איתו עד הסוף. הוא היה בחור מדהים. הוא כתב מחברת ענקית ודברים שהוא ראה לנכון ובנה נכנסו לסרט".
זה נשמע כמו הפקה שצריך הרבה אומץ כדי לקחת בה חלק. איך שכנעת אנשים להצטרף?
"בגלל שזו הפקת בליץ, לא יכולתי להרשות לעצמי לעבוד עם אנשים שאני לא מכיר. בטח נשמעתי כמו אדם מטורף למי שלא מכיר אותי. לא ישנו הרבה בימים ההם. השחקן הראשי, אוריה, שהשתתף גם ב'מילים נרדפות' של נדב לפיד, הוא בן אדם שגדלתי איתו. הוא מקבל הרבה מחמאות בהקרנות שעשינו עד עכשיו. השחקנית הראשית, שרון, לא הכירה אותי, אבל אחרי שהיא נבהלה היא קיבלה המלצה ממישהו שכן והחליטה ללכת על זה למרות שזה מופרע. אני האמנתי שאם זה יהיה מספיק טוב, נוכל תוך כדי חזרות לשדרג את הטקסט, לתת עוגנים. בנינו את הסרט ככה. ימיי הצילום היו מתוקתקים, כמו סוג של תיאטרון".
מה הדבר העיקרי שהיית עושה אחרת אם היה עוד זמן?
"לא יכולנו להרשות לעצמנו את כל הטייקים בעולם. עבדנו בתנאים קיצוניים. מצד אחד זה היה טוב כי לא הייתה ברירה. נשענתי על זה שיש את המפיק הגדול – צו ההריסה. בפועל, יום הצילום האחרון בבית שביהוד, היה היום האחרון של הבית כבית. בסוף כשאני מסתכל על המכלול, מה יצא מתקציב כל כך נמוך – אני מרוצה. לא יצרתי את הסרט כדי לעשות סרט – אלא כדי לעשות סרט טוב. אחרת לא הייתי מסכן את הכסף שלי ושל אשתי, שחסכנו".
הקרנת טרום הבכורה של הסרט תתקיים ב-22 באוגוסט. ניתן להתעדכן בעמוד הפייסבוק "מלוח קצת חריף"
