הפרעת דחק פוסט־טראומטית (PTSD) היא ממחירי המלחמה המשמעותיים ביותר. על פי הערכת אגף השיקום שבמשרד הביטחון, עד סוף השנה יתמודדו כ־40% מפצועי ופצועות המלחמה עם תגובה נפשית לפציעה הפיזית.
בחברה הכללית נושא התגובה הנפשית וה־PTSD זוכים למודעות ציבורית שהולכת וגדלה, אך בחברה הבדואית התופעה זוכה לפחות תשומת לב, ומי שעלולים להיפגע מכך הם הלוחמים מהמגזר הבדואי.
כאשר תגובה נפשית לא מטופלת בזמן, היא עלולה להתפתח להפרעת דחק פוסט־טראומטית. המגזר הבדואי, כך אומרים לנו אנשים המעורים בנושא, מתאפיין בהסתרה של התופעה, בבושה, בחשש מתיוג ומ"כתם לכל החיים" למי שיודה כי הוא מתמודד עם PTSD.
י', תושב אחד הכפרים הבדואיים בצפון, משרת כ־20 שנה בקבע בתפקידי לחימה שונים. הוא השתתף במערכות ובמבצעים, שירת בכל הגזרות, היה בהיתקלויות עם מחבלים, איבד חברים וחיילים בדרך, ראה וחווה הרבה, אבל נקודת המפנה שלו קרתה כמה שבועות לאחר פרוץ המלחמה.
האירועים שהיה עד להם הטביעו בו את חותמם, והוא משלם על כך מחיר נפשי כבד. בימים אלה הוא נמצא בהליך גירושים כואב מאשתו ואם שני ילדיו. "בשבת 7 באוקטובר הייתי בבית. כששמעתי על מה שקורה הרמתי טלפונים ושאלתי מה עושים. אמרו לי 'תעלה על ציוד ותגיע'.
"אני מכיר את גזרת הדרום היטב, והאינסטינקט שלי, כמפקד ולוחם, היה לבוא ולהילחם. הרגשתי שזה צו השעה", אומר י', שמשרת כעת בגזרת עזה.
הוא הצטרף לקצינים וללוחמים וביחד הם החלו בסריקות כדי לטהר את גזרת חולית, סופה וכרם שלום. הם נלחמו וחיסלו מחבלים – ואת מה שראה שם הוא לא ישכח לעולם. "נתקלנו בגופות, בחלקי גופות, ריח נוראי. דברים שבחיים לא ראיתי".
כמה שבועות לאחר מכן הוא נשלח לביתו כדי לנוח קצת. "רק כשהגעתי הביתה הבנתי מה עברתי. ככל שהימים עברו הרגשתי תקוע, שלא באמת חזרתי לבית. הפגנתי חוסר סבלנות כלפי הילדים, הייתי כל הזמן מתוח, דרוך ועצבני. צעקתי והתעצבנתי מכל דבר קטן ורק רציתי להסתגר ולהיות לבד עם עצמי".
י' מספר על לילות שבהם התעורר בצעקות מסיוטים ועל חיי הנישואים שהלכו והתפוררו. "אשתי פחדה שאפגע בה ובילדים. ניסיתי להתגבר על זה לבד, אבל זה הלך והחמיר עד שיום אחד היא ארזה לי את הבגדים וביקשה ממני לעזוב את הבית".
י' התבייש לספר למישהו על מה שהוא עובר והלך והסתגר בתוך עצמו. "בכפר התפתחה עלי סטיגמה שאני עם בעיה נפשית, לעגו לילדים שלי. לא פניתי לאף גורם. הייתי בתחושה שאני גבר, אני חזק, וזו בושה לבקש עזרה. לא רציתי שיקטלגו אותי והתביישתי".
"במצב הישרדות"
מצבו התגלה במקרה על ידי אחד ממפקדיו שהבחין בציוד שלו במכונית ולחץ עליו לספר לו מה הוא עובר. כששמע – הוא חיבר בינו לבין מדור הנפש. "הם התקשרו אלי וביקשו להיפגש, אמרו לי שאקבל כלים להתמודד עם זה. חששתי בהתחלה ממה שיאמרו עלי אבל אמרתי שאני מוכן לנסות". י' נפגש עם פסיכיאטר שאבחן אותו עם PTSD והפנה אותו לטיפול. הוא ממשיך להיפגש עם פסיכולוג. "אני במצב של הישרדות", הוא אומר.
לאחרונה השתתף במסע לרומניה שהוציאה עמותת "בשביל המחר", המסייעת ללוחמים לעבד את הטראומה הצבאית באמצעות מסעות במרחבים הפתוחים, שם מקבלים הלוחמים כלים לעיבוד רגשי ומקום בטוח להתמודד עם המראות והתחושות. י' היה חלק מקבוצה של לוחמים מהמגזר הבדואי שיצאה למסע.
"להפסיק להסתיר"
מי שהנחה את המסע היה יוסי אריש, נכה צה"ל, פסיכותרפיסט המתמחה בטראומה. "נשביתי בקסמם של הלוחמים האלה ובערך המוסף שהם מביאים", הוא אומר ומוסיף: "החברה הבדואית מאוד סגורה, פחות מדברים על רגשות ומסתירים את הדברים. אחד הדברים שעשינו במסע זה לתת לגיטימציה ותוקף לדבר על הדברים, לאפשר להם להיות מודעים יותר למחיר הנפשי שהם משלמים, להפסיק להסתיר ולהתבייש".
לדברי יוסי, אחד ההבדלים הבולטים בין המגזר היהודי למגזר הבדואי הוא המעטפת. "לחיילים יהודים יש יותר עוגנים, יש משפחה וסביבה תומכת שמפנה אותם למסגרות טיפוליות – זה פחות קיים בחברה הבדואית. במסע אנחנו יוצרים אצלם נרטיב אחר ומחברים אותם למשאבים ולחוסן".
בין הלוחמים הזקוקים לסיוע לבין העמותה המסייעת להם מחבר בועז איברהים, תושב עילבון, שלפני שנתיים השתחרר מצה"ל לאחר 30 שנות שירות. "אחרי צוק איתן חוויתי משבר שהוביל אותי לבקש עזרה ולספר את הסיפור שלי. היה לי קשה, יש אצלנו מחסום. זו חברה שמרנית שלא מקובל בה לדבר על כך ולבקש פסיכולוג".
כשביקשו ממנו בעמותת "בשביל המחר" לבדוק אם יש לוחמים בדואים שמוכנים לצאת למסע ולספר את הסיפור האישי שלהם, הוא נענה לאתגר. "בהתחלה הלוחמים מאוד נחרדו. היתה להם המון חשדנות, אבל אחרי שהם חזרו מהמסע הם הבינו שהם לא לבד, שאפשר לספר את הסיפור גם בבית לאישה ולילדים, ולשתף את הסביבה שלהם שזו לא בושה".
הקבוצה הראשונה מנתה 15 איש, ומאז יצאו עוד שלוש קבוצות ויש רשימת המתנה של יותר מ־500 לוחמים מהמגזר, רבים מהם לחמו במלחמה האחרונה. "המגזר הבדואי הוכיח את הנאמנות שלו למדינה במלחמה. איבדנו את טובי בנינו בקרבות. אסור לשכוח את זה", אומר בועז.
בעמותת "בשביל המחר" אומרים כי מאז פרוץ המלחמה הביקוש למסעות הוכפל, ואלפי לוחמים, מכלל המגזרים, נמצאים ברשימת המתנה לצאת אליהם.
ניתן ליצור קשר עם העמותה באתר האינטרנט "בשביל המחר" או בטלפון 03-6484030.
