"בואו תראו משהו", אומר לנו מפקד גדוד 890 בצנחנים, סא"ל יוני הכהן. זה היה בתשובה לשאלה שלנו עד כמה קשה ללוחמים שלו, אחרי כמעט עשרה חודשים רצופים של לחימה בעזה, כשהסיום עדיין לא נראה באופק.
הוא קרא לאחד הלוחמים לגשת אליו וביקש ממנו להוציא תמונה מהפאוץ'. הלוחם הושיט יד ושלף תמונה של חטוף. חייל נוסף שלף תמונה של חטוף אחר, והכהן הסביר: "ביקשתי שידפיסו לנו תמונות של כל החטופים בעזה וחילקתי אותן ללוחמים. אמרתי להם שבכל רגע שקשה להם, שיוציאו את התמונה ויזכרו למי קשה באמת".
היוזמה המקומית הקטנה הזאת מלמדת שני דברים. הראשון הוא עד כמה החטופים נוכחים כאן בכל משימה ובכל רגע. המבצע הנוכחי בחאן יונס החל כאשר צוות של חטיבת הקומנדו איתר חמש גופות של חטופים והביא אותן לקבורה בישראל, ומאמץ לאתר חטופים נוספים – חיים ומתים – מתקיים במקביל כל העת בגזרה הזאת ובגזרות נוספות.
הדבר השני הוא עד כמה הכוחות בשטח נחושים. החטופים נמצאים בצמרת המשימות, ולאחריהם פירוק היכולות הצבאיות של חמאס. המאמץ קשה, אבל מניב תוצאות. "את מה שנדרשנו בתחילת הדרך לעשות באמצעות חטיבה אנחנו עושים היום באמצעות פלוגה, ואת מה שלקח לנו כמה שבועות אנחנו עושים עכשיו בכמה ימים", אומר מח"ט הצנחנים, אל"ם עמי ביטון.
חטיבת הצנחנים נכנסה בשבוע שעבר שוב לחאן יונס. זאת הפעם השנייה עבורה בעיר – בסיבוב הקודם הם היו כאן שלושה חודשים – והפעם המאמץ מתמקד בשכונת אל־קרארה, שצה"ל לא טיפל בה עד כה. זאת שכונה יוקרתית יחסית, שהלחימה לא פסחה עליה: האוכלוסייה נענתה במהירות לקריאה להתפנות והבתים ריקים, אבל את נזקי המלחמה אפשר לראות בכל סמטה ועל כל בית, כשברקע ירי בלתי פוסק ממקלעים ומנשק קל.
גם המבצע הזה של הצנחנים, כמו קודמיו, מבוסס על מודיעין. חלקו נאסף מראש ועל בסיסו פושטים הכוחות על בתים, מאתרים ומשמידים מנהרות ומחפשים אחר חטופים, וחלקו נאסף במהלך הפעילות בשטח ומתווה את המשך הדרך.
המאמץ כעת הוא להשמיד מנהרה התקפית גדולה, שלצה"ל יש חשבון ארוך איתה מהעבר. זאת מנהרה בעומק 27 מטרים שאותרה לפני עשור במבצע צוק איתן – בצה"ל קראו לה אז "דצמבר במוסקבה" – והחלק האחרון שלה, זה שמגיע סמוך לגדר, הושמד. אבל חמאס שיקם אותה, והמשימה כעת היא להשמיד אותה כליל – מנקודת המוצא שלה בשכונה הקטארית בחאן יונס ועד לקצה המזרחי שלה בסמוך לגבול עם ישראל, בואכה קיבוץ כיסופים.
"אסור להיות שאננים"
אל"ם ביטון הוא מהמפקדים שמשתדלים להתנזר מראיונות. אולי זה האופי ואולי אלה כוויות מהעבר. בהשוואה למפקדי עבר בחטיבה שכיכבו בתקשורת, הוא מעדיף לככב בשטח. כך בתפקידיו בעבר כמג"ד 202 בצנחנים, כמפקד דובדבן, כמפקד היחידה הרב־ממדית וכמפקד החטיבה הצפונית ברצועה, וכך בשנה החולפת – בלחימה בעזה.
שאלנו אותו על האויב שהוא נתקל בו בלחימה. הוא השיב שניכרת ירידה ביכולת של חמאס ובמוטיבציה של הלוחמים שלו. ביטון קושר את זה, בין היתר, לחיסול של מח"ט הגזרה בחמאס, ראפע סלאמה (הותקף ביחד עם מוחמד דף), שגרם כאוס פיקודי בשל הדומיננטיות של המפקד שחוסל, אף שמפקד הגדוד בגזרה הזאת עדיין מתפקד.
אנשי חמאס, הוא אומר, גם מקפידים להסתובב על אזרחי בתקווה שזה ימנע מהם להיפגע. "בהתחלה הם נסוגו, אבל עכשיו אנחנו מתחילים לקבל מהם התקפות. בימים הראשונים למבצע הזה חוסלו כאן יותר מ־20 אנשי חמאס" בסדרה של היתקלויות, חלקן מטווחים קצרים. ועדיין, "רואים שהאויב מופתע, במגננה, וקשה לו להגיב. אבל לנו אסור להיות שאננים, ואנחנו חייבים להישאר חדים ועם משמעת מבצעית".
שאלנו על המוטיבציה של הלוחמים שלו אחרי מלחמה כל כך ארוכה, ובתנאי העייפות והחום של הקיץ. הצנחנים עשו חודשים ארוכים בצפון הרצועה, ואז כאמור שלושה חודשים ברצף בחאן יונס, ומאז הספיקו לפעול בג'באליה ובסג'עייה ובמקומות נוספים (כולל במעטפת של "מבצע ארנון") לפני שהגיעו שוב לחאן יונס.
"אנחנו מדברים על זה כל הזמן", אומר אל"ם ביטון. "מי שיגיד שהוא לא עייף – לא מחובר למה שקורה אצלו או שהוא משקר. זה דורש מאיתנו להסביר, לדבר על החטופים. אנשים מרגישים מחוברים, שהם חלק מהמשימה, וכשהם גם רואים שרמת ההתנגדות פה ירדה הם מבינים שאנחנו מצליחים. לפני כמה ימים מצאנו כאן משגרים שהיו מכוונים למרכז הארץ. המשמעות ברורה לכולם".
שאלנו עד כמה הלוחמים מודעים למצב בארץ, ועד כמה הם מושפעים מהאווירה הכללית. "עד סוף פברואר לא היתה להם מודעות, אבל עכשיו הם נכנסים ויוצאים ויש להם מודעות מאוד גבוהה. הם גם בבית, פוגשים חברים ויוצאים למסיבות ושומעים בתקשורת, ואז הם חוזרים לכאן. אחד האתגרים המשמעותיים שלנו כמפקדים הוא לתווך להם את הפער הזה".
עד לפני כמה חודשים ספג ביטון ביקורת קשה מהורי הלוחמים על כך שהציב להם רף דרישות גבוה יותר מאשר בחטיבות אחרות, ועל כך שלא אפשר להם לצאת להתרעננות בבית. הוא מודה שטעה, ומספר שהלקחים הופקו. "היום אנחנו פועלים תחת הכותרת של 'שגרת מלחמה' – מסיימים מבצע, יוצאים החוצה, עושים עיבוד מיידי של מה שעברנו, ואז שולחים את כולם הביתה להתרעננות לפני הכניסה הבאה".
הקושי הנוכחי הוא בעיקר אצל אלה מבין משרתי הקבע שיש להם משפחות. למג"ד 890, סא"ל הכהן, יש בבית ארבעה ילדים צעירים ואישה "שהיא הגיבורה האמיתית, כי להוציא ארבעה ילדים בבוקר למסגרות זה הרבה יותר מסובך מלארגן פה פשיטה". ביטון מסכים, וקושר את זה למציאות: "אם לא ננצח כאן, הילדים שמחכים לנו בבית ימשיכו לסבול מחמאס, ויצטרכו לשוב לכאן בעתיד ולהילחם".
כרגע בעזה, אך מוכנים לצפון
ב־7 באוקטובר חטיבת הצנחנים היתה בחלקה בפעילות מבצעית, וחלקה האחר באימונים. גדוד 890 היה בנבי מוסא, בהיערכות לתרגיל גדודי שאמור היה להתחיל במוצאי השבת. הכהן מיהר לשגר את המפקדים לעוטף, ואחר כך ארגן מסוקים שהטיסו את הלוחמים היישר ללחימה בקיבוצים. הוא עצמו הגיע לכפר עזה ופגש שם את מג"ד 13 בגולני, סא"ל תומר גרינברג ז"ל, שביקש ממנו להמשיך לנחל עוז. "הוא סיפר ששוחטים שם חיילים, אז המשכנו לשם, נלחמנו וחילצנו עשרות חיילים".
גם ביטון הגיע באותה שבת שחורה לגזרה, שאותה הוא מכיר היטב משום שפיקד עליה עד כמה חודשים לפני כן. "7 באוקטובר יהיה איתנו כל החיים. זה כישלון גדול בהרבה מיום הכיפורים, כי אז הלחימה היתה במוצבים וכאן לא הגנו על אזרחים בבתים שלהם. האחריות שלנו כמפקדים, עם כל הקושי והעייפות של המלחמה, היא להבין שיש לנו חוב לאזרחים האלה, ואנחנו צריכים לשקם את הכבוד ולהחזיר את האמון בצה"ל, כי אנחנו נצטרך גם בעתיד את התושבים בבארי, ואת התושבים במטולה, והם צריכים לסמוך עלינו ולהאמין בנו".
שאלנו אותו אם החטיבה שלו כבר מתכוננת להמשך הדרך, ולמלחמה אפשרית בצפון. הוא השיב שכרגע הם בעזה, ויישארו כאן גם בעתיד הנראה לעין, "אבל אם יקראו לנו לצפון, נדע לעשות את ההתאמות ולעבור לשם". ביטון מודע לכך שיש שוני מהותי בין הגזרות ובין האויבים, ומנגד – יש גם קווי דמיון לא מעטים, והניסיון הקרבי שהמפקדים והלוחמים בחטיבה צברו בשנה החולפת הוא חסר תקדים.
כשאנחנו עולים במדרגות, בבית שבו מוקם החפ"ק הגדודי, מצביע ביטון על חייל ממושקף ומבקש שנדבר איתו. החייל מנסה להתחמק, אבל המח"ט מתעקש שנשאל. אז שאלנו איך קוראים לו ואיפה הוא גר, והוא ענה "אריאל מהר גילה".
ביטון ביקש שנשאל מי הסבא רבא שלו, ואז התברר שמדובר במנחם בגין, ושהלוחם – המשמש קשר של מג"ד 890 – הוא נכדו של בני בגין (אב שכול בעצמו), ולא היה אפשר שלא לחשוב על ההקשרים ההיסטוריים של המלחמה הזאת, ועל הדור המעולה שמוביל אותה ונחוש לנצח.
