לכאורה, כישלון הנבחרת האולימפית – לא בעצם אי ההעפלה לרבע הגמר, אלא בדרך שבה זה נעשה – הוא בבואה של הספורט הישראלי כולו מאז ה-7 באוקטובר ופחות יותר תשקיף של המשלחת הישראלית למשחקים האולימפיים, שנראה שהעמיסה על עצמה ציפיות לא מוצדקות.
אבל בפועל אנחנו חוזים שוב בכישלון של הכדורגל הישראלי, שמתבגר בשנה ולא מצליח לפצח את הגן הדפוק שמשפיע על כל קמפיין בוגר. כשסתיו למקין אומר ש"יכולנו להיות עם 9 נקודות", הוא צודק וגם טועה. לעולם לא נהיה עם 9 נקודות, אם לא נשכיל לנצל את היתרונות שלנו ולהתמודד עם החסרונות.
נהוג להטיל את האשמה על המאמן ובה במידה לשבח את זה שהצליח לפניו. זה נכון במידת מה, כי הבעיות של הכדורגל הישראלי כל כך מובהקות שמרוב שאנחנו יודעים מה הן, אנחנו לא ניגשים לפתור אותן.
גיא לוזון לא מאמן את הנבחרת האולימפית ביום יום. מי שאימנו את השחקנים הם רובי קין ומסאי דגו וגם פפ לינדרס של זלצבורג או דין סמית' של שארלוט או מרינו פוסיק של שחטאר. הם מקבלים את השחקן הישראלי על יסודותיו, ואין להם זמן לתקן. והיסודות לא מספיק טובים.
דור תורג'מן לא יודע לרוץ לשטח, וליאל עבדה רץ עם הראש למטה, וסתיו למקין לא יודע מתי לקפוץ ושון גולדברג גם לא קופץ (וגם לא בלם, הוא מגן) ואפילו אוסקר גלוך הלך בשנתיים האלה יותר אחורה מאשר קדימה.
***
נתעכב על אוסקר גלוך שאנחנו בונים עליו את עתיד הכדורגל הישראלי משל היינו אנשים שלא אכלו ארבעה ימים ויאכלו כל מה שיתנו להם. אוסקר גלוך לא קוסם – הוא רחוק מאייל ברקוביץ' שנות אור – והוא לא דריבליסט מחונן – יוסי בניון לא ראה אותו ממטר – וגם אין לו מספרים – בגילו אלי אוחנה היה שחקן מפתח בנבחרת וכדורגלן העונה. לאוסקר גלוך חסרים ים של פרמטרים כדי להתפתח לשחקן כדורגל עולמי.
אוסקר גלוך במדי נבחרת ישראל מול שחקן מאלי איברהימה דיארה, בטורניר האולימפי בפריז (צילום: AP/Aurelien Morissard)
הוא מדרבל את עצמו לדעת, נכנס לסבכים, לא מוסר מסירות איכותיות כמצופה משחקן קישור, לפעמים גם לא מוסר, ובעיקר לא מתעלה כי קבלת ההחלטות שלו לוקה בחסר. לפני שנתיים הוא פרץ באליפות אירופה עד גיל 19 ומאז בעיקר קצר שבחים על לא יותר מדי.
העובדה שהוא מתחיל עונה שנייה בזלצבורג – שאיתו אפילו לא זכתה באליפות אוסטריה וזה נדיר – מדאיגה. לפי מה שמספרים עליו, הוא היה צריך עכשיו להגיע ללייפציג כמו שעשה עומר דמארי או לסביליה כמו מואנס דאבור. שניהם היו בזלצבורג במעמד דומה: על המקפצה ליעד הבא.
אין לי טענות לאוסקר גלוך, יש לי טענות למעטפת שכנראה סנוורה אותו יותר מדי ושמה עליו את עתיד הכדורגל הישראלי. לאוסקר גלוך כמעט ולא היה עם מי לשחק בטורניר האולימפי, כי אין כמעט כמוהו (לענאן חלאילי עתיד מבטיח לא פחות, והוא נעדר), ורוב ההרכב – בליגה של 3 משחקים – הורכב משחקנים שביציע מכנים "נגרים".
שלמה שרף לא היסס כמאמן נבחרת לזרוק למערכה את ראובן עטר ורוני רוזנטל ורונן חרזי ואבי נמני ואיל ברקוביץ' וחיים רביבו, כי זה מה שהיה לכדורגל הישראלי להציע. ושלמה שרף ניצח בפארק דה פרנס, בעוד שגיא לוזון לקח שם נקודה מ-6.
הכדורגל הישראלי, כמו הישראלי עצמו, מורכב מתעוזה ומטכניקה אישית. אפשר להתרסק על יסודות לקויים ומשחק הגנה נוראי ואפשר גם להשיג הישגים אקראיים באמצעות הפעלת מנגנון ה"אין לי מה להפסיד" שהוא משכנע יותר ממנגנון ה"יהיה בסדר" שהכדורגל הישראלי אימץ. המוטו צריך להיות: אין לנו מה להציע ולכן אין לנו מה להפסיד.
***
גדולתו של מאמן נבחרת נבנית מהיכולת שלו לגבש סגל, לנהל אותו, לאזן בין יתרונות לחסרונות ולהבין שבטורניר של 4 נבחרות מחלקים בין 12 ל-18 נקודות בשלב הבתים ואתה חייב להשיג לפחות 4 כדי לעבור שלב.
גיא לוזון לא אוהב שמשווים אותו לאופיר חיים ואז מדקלם – במידה רבה של צדק – את הישגיו האישיים בכדורגל הישראלי, שברובם מופיעה המילה "ראשון". ראשון לאמן בגיל 25 בליגת העל, ראשון לקחת סגנות אליפות במכבי פ"ת אחרי 50 שנה, ראשון להגיע לשלב בתים באופ"א, ראשון למחוק פיגור של 3 שערים בגביע אירופה, ראשון לאמן בבלגיה וראשון ולאמן בצ'מפיונשיפ וראשון לנצח את אנגליה וראשון להגיע לאולימפיאדה. וואלה, רזומה מדהים. אבל ידוע שאתה טוב כמו המשחק האחרון שלך.
בשנים האחרונות גיא לוזון מדשדש. ההישג עם הנבחרת הצעירה היה מדהים, אבל הוא כלל ניצחון אחד בלבד – על צ'כיה – בששת משחקי המאני טיים (את גאורגיה ואירלנד ניצחנו בפנדלים). גם הפיאסקו עם הנבחרת הצעירה העכשווית בלט. לאופיר חיים אין רזומה שמדגדג את זה, ועדיין הוא הפיק מהחומר הזה יותר: גמר אליפות אירופה, חצי גמר אליפות העולם. החומר הזה, הוא החומר שקיבל גיא לוזון. מה נהיה ממנו? את זה ראינו.
נבחרת ישראל האולימפית בכדורגל לפני המשחק מול יפן, בשלב הבתים של המשחקים הואלימפיים בפריז 2024 (צילום: AP/Jeremias Gonzalez))
אבל גם צריכים לומר את האמת: גיא לוזון לא הצליח לעשות מהחומר הזה הרבה, אבל גם מאמנים גדולים ממנו לא מצליחים לעשות מהכדורגל הישראלי הרבה בימים האלה, ולראיה שתי תוצאות תיקו ושני הפסדים שהשיגו הקבוצות הישראליות במשחקן הראשון העונה באירופה – וזה עוד בסיבוב השני המוקדם.
אי אפשר לנתק את הנבחרת האולימפית מהכדורגל הישראלי ואי אפשר לנתק את הכדורגל הישראלי ממה שקורה במדינה ואי אפשר לנתק את העובדה שהכדורגל הישראלי הוא רכבת הרים: או סקנדל או פסטיבל. ההתמודדות עם זה היא מנטלית ולא נולד המאמן המנטלי שהצליח למצוא פתרון לתנודתיות הזו בתוצאות.
***
אז סתיו למקין צודק חלקית. יכולנו להיות עם 9 נקודות ולשחק מול ספרד ברבע הגמר (אל תדמיינו אפילו מה היה קורה אם היינו צריכים לשחק בשבת במארסיי מול מצרים, אחרי שני חיסולים כאלה ב-24 השעות האחרונות), אבל האמת חייבת להיאמר: באותה מידה יכולנו להיות גם עם 0 נקודות ו-0 שערים.
שער עצמי, טעות שוער ופנדל גבולי שגם הוא הוחמץ. זה מה שעשתה ההתקפה הישראלית המהוללת. בהגנה ספגנו כרגיל בממוצע שני שערים למשחק, וספגנו בכל משחק, בעיקר בדקות האחרונות. אין לכדורגל הישראלי פריבילגיה לדבר על 9 נקודות מ-3 משחקים אם אנחנו לא מסוגלים להתמודד עם בעיות היסוד של הכדורגל הישראלי.
עומרי גאנדלמן ואוסקר גלוך חוגגים את שער הישתרון של שיראל מול מאלי בטורניר הכדורגל האולימפי (צילום: AP/Aurelien Morissard)
"הפעם הבאה לא תהיה בעוד 40 שנה", הייתה האמירה התורנית מצד סובבי הנבחרת אחרי ההפסד אתמול. כדאי שתשננו: כדי להגיע לאולימפיאדה צריך להיות בין 3 הראשונות באירופה עד גיל 21. אם נראה לכם שזה אפשרי, אז כל מה שנכתב פה למעלה הוא קאלם פאדי (דיבורי סרק), כנראה שפיצחתם את סודות האטום. אתם בעיקר צריכים לדאוג לזה שיהיו פה מספיק משאבים כדי לגדל יותר גלוכים ולמקנים וללמד אותם יסודות ולהכניס בהם מנטליות אחרת. אם אתם לא יכולים לעשות את זה, מוטב שתשתקו.
