היום ה־299 למלחמה שם את ישראל, ולו לרגע, בעמדה שבה היא אוהבת לדמות את עצמה: חזקה, מרתיעה, כמעט כל־יכולה. החיסול המוצלח של פואד שוכר בביירות ושל איסמעיל הנייה בטהרן המיוחס לישראל החזיר לישראלים את הצבע ללחיים, ואת התחושה שישראל שלהם חוזרת לעצמה, וידה הארוכה תשוב להכות באויביה באשר הם, עד לניצחון.
המציאות כמובן מורכבת מזה, והיום התעוררה ישראל ליומה ה־300 של המלחמה הארוכה והסבוכה בתולדותיה, כשהיא נתונה עדיין בתסבוכת אסטרטגית לא פשוטה שנפרשת על פני שבע זירות, ובמוקד שלה סכנת הידרדרות מיידית למערכה גדולה בצפון ואולי אף למערכה אזורית כוללת. וכל זה, כשעזה שבה החל הכל טרם הוכרעה, וכאשר 115 ישראלים חיים ומתים מוחזקים בידי החמאס.
רצף החיסולים נראה מתוכנן, אבל סביר להניח שהיה תוצאה של צירוף מקרים. ההחלטה לחסל את שוכר התקבלה בעקבות רצח 12 הילדים במג'דל שמס, והעיתוי המדויק שלה נבע מהזדמנות לסגור עליו מעגל מודיעיני ומבצעי, ולהבטיח שייפגע מבלי שייהרגו סביבו אזרחים רבים ומבלי שייגרם נזק רב.
ישראל מיהרה לקחת אחריות על החיסול, תוך שהטילה על שוכר את האחריות הישירה לירי הקטלני בשבת. סביר להניח שזה נעשה כדי לאותת לחיזבאללה שהוא חצה את הקו האדום, ושישראל אינה חוששת מעימות ישיר איתו – ולכן גם תקפה באור יום, באמצעות פצצה ששוגרה ממטוס קרב מתקדם (ולא על ידי אמצעי אחר).
הנייה, לעומתו, היה יעד מאז 7 באוקטובר. הוא נסע מאז לא מעט בעולם, בין היתר לטורקיה, למצרים, ללבנון וכמה פעמים לאיראן – לצד שהותו הקבועה בקטאר.
מאחר שישראל התחייבה לקטאר שלא לחסל את אנשי חמאס על אדמתה, ולפעילות בטורקיה או במצרים עשויות היו להיות השלכות מדיניות מרחיקות לכת, אם אכן ישראל היא האחראית נדרשה זירת פעולה אחרת ואיראן היא זירה קלאסית – גם משום שחיסולים קודמים שקושרו לישראל לימדו על יכולת מבצעית גבוהה לפעול בה, וגם כי הנייה הרגיש בה בטוח יחסית להסתובב ולפעול בחופשיות משום שסבר שהוא מוגן בידי המשטר.
מודיעין מדויק
ועדיין, חיסולו היה מלאכת מחשבת של מודיעין ומבצעים. בצד המודיעיני נדרש היה לדעת היכן הוא מתאכסן (בית הארחה רשמי של השלטונות האיראניים), ובאיזה חדר בדיוק. נדרש גם לוודא בזמן אמת שהוא שוהה במקום, ושאין סביבו אנשים נוספים מלבד המאבטח האישי שלו, פעיל חמאס גם הוא. בצד המבצעי נדרש היה להחדיר את האמל"ח לתוך איראן ולהפעיל אותו בדיוק רב כך שיפגע רק בהנייה ובמאבטח – וכל זה מבלי להותיר טביעות אצבע גסות מדי.
העובדה שרק אנשי חמאס נפגעו, ולא אזרחים איראנים, נועדה לצמצם את הצורך האיראני בנקמה, ולאפשר לטהרן, אם תרצה, להסתפק בתגובה סמלית על חיסול האורח שלה.
צמד החיסולים הזה הפתיע מאוד את הציר האיראני לא רק משום שישראל היכתה אותו כמעט במקביל בשתי הבירות האסטרטגיות שלו – ביירות וכנראה גם טהרן – אלא כי היא הוכיחה שאין לה בעיה "להשתגע" ולהעלות משמעותית אף רף התגובות שלה.
זה מחייב את איראן וחיזבאללה להערכת מצב מורכבת כיצד להגיב, משום שהם אינם יודעים לצפות כעת כיצד ישראל תגיב על תגובתם, בוודאי כאשר ארצות הברית מיהרה להתייצב מאחורי ישראל באמצעות הודעה רשמית של שר ההגנה לויד אוסטין, ובהמשך לכך בקירוב של ספינות מלחמה לאגן המזרחי של הים התיכון.
הנחת העבודה צריכה להיות שהתגובה שתשוגר לישראל תהיה משמעותית. סביר שהדילמה של איראן וחיזבאללה, שמתואמים ביניהם, נעה בין שיגור רקטות סמלי לתל אביב, לבין שיגור מסיבי יותר למפרץ חיפה, ואולי תמהיל של השניים – תוך ניסיון לפגוע במדויק ביעדים אסטרטגיים וצבאיים מבלי לפגוע באזרחים, כדי שלא לגרור את ישראל לתגובת נגד קשה.
קיימת כמובן אפשרות שבטהרן ובביירות תתקבל החלטה ללכת על תקיפה נרחבת יותר, אבל במקרה כזה הם מסתכנים בהידרדרות מהירה למערכה קשה שתגבה גם מהם מחיר כבד. התרחיש הזה חייב להילקח בחשבון לא רק כדי להיערך למלחמה אפשרית, אלא גם לנוכח הערכת החסר של התגובה האיראנית על חיסולו של בכיר משמרות המהפכה חסן מהדווי באפריל האחרון. בישראל העריכו אז שאיראן תסתפק בתגובה סמלית, והופתעו כשהחליטה לשגר 350 כטב"מים וטילים.
באירוע ההוא המתינה איראן 13 ימים עד שהגיבה, ואפשר שגם כעת יבקשו באיראן ובחיזבאללה להשהות את התגובה. הם ימתינו בוודאי עד לתום ההלוויות של שוכר (היום) והנייה (מחר), ואז תיכנס ישראל לכוננות ספיגה ולהיערכות לתגובה.
זה יחייב את הציבור במשמעת גבוהה בכל הקשור להיענות להנחיות הביטחון, שבחודשים האחרונים התברר שוב שהן מצילות חיים.
לעדכן את המטרות
בזמן שישראל מתמקדת בצפון, טוב תעשה אם תמצא את הקשב הראוי גם לקידום עסקת החטופים מול החמאס. הארגון לא הפסיק את המגעים לאחר חיסולו (המשוער) של מוחמד דף, וסביר שלא יעשה כך גם לאחר חיסולו של הנייה. ישראל אמנם העבירה הצעה מתוקנת למתווכות, אבל הכדור נותר במגרש שלה: ברצותה תהיה עסקה, שתאפשר שחרור של כ־30 חטופים חיים בתמורה לשורת צעדים ובראשם הפסקת אש של שישה שבועות.
הפסקת אש כזאת עשויה להיות נקודה ארכימדית במערכה הרב־זירתית הנוכחית. אם ישראל וחיזבאללה (ואיראן) יצלחו את הסבב הנוכחי ללא נזקים כבדים מדי, הם יוכלו להצטרף אליה מייד. זה יאפשר לישראל לבצע מאזן עדכני של רווח והפסד, ולקבוע לעצמה יעדים להמשך הדרך. נדמה ש־300 ימים לתוך המלחמה בשלה העת לעדכן את מטרותיה, כדי שניתן יהיה להתחיל במלאכת הריפוי של העם והארץ.
