בעונה הראשונה של "משחקי הכס" אומר טיריון לאניסטר, בנו הגמד של האיש העשיר בשבע הממלכות, לממזר ג'ון סנואו: "תן לי לשאת לך עצה, ממזר. לעולם אל תשכח מי אתה, כי שאר העולם לא ייתן לך לשכוח. תלבש את זה כמו שריון, ואז זה לעולם לא יוכל לשמש כנשק נגדך".
המטאפורה בדבריו של לאניסטר ברורה – מי שסובל מחולשה מובהקת, מנחיתות או מנקודת תורפה לא יכול להתעלם ממנה, כי יריביו ינצלו אותה נגדו. במקום, יש לאמץ את החולשה, הנחיתות או נקודת התורפה ולהפוך את האישיו לנון-אישיו, לעשות לו ריקליימינג.
בפחות משבועיים שחלפו מאז פרש נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן מהמרוץ לנשיאות, נדמה שבקמפיין של קמלה האריס החליטו לאמץ בחום את העצה. אחרי שבמשך שנים האריס ספגה לעג על האופן שבו היא צוחקת, סרטון מלפני חודשיים שבו היא מספרת איך אימצה את הצחוק של אימה המנוחה – צחוק מהבטן, שלא מחויב לכללי נימוס מיושנים, זינק בכל הרשתות החברתיות. באופן דומה, גם הגישה ה"לא רצינית" של האריס, שצולמה כמה פעמים פוצחת בריקוד מגושם עם תומכיה, מונפה למיתוג מחדש של המועמדת הדמוקרטית כמי שלא לוקחת את עצמה יותר מדי ברצינות, "מחוברת לעם", ולא מתביישת לרקוד גם כשהיא בבירור לא מצטיינת בזה.
אבל אולי קו המסרים הכי בולט בשבוע האחרון היה על "נשות החתולים". לפני שלוש שנים, כשהתמודד לתפקיד הסנאטור מאוהיו, ג'יי די ואנס אמר (בריאיון לטאקר קארלסון, אז המגיש הפופולרי של רשת פוקס) ש"אמריקה נשלטת בידי דמוקרטים, תאגידים אוליגרכיים וחבורת נשות חתולים אומללות ללא ילדים". עכשיו, כשנבחר לשמש שותפו למרוץ של הנשיא לשעבר (ואולי לעתיד) דונלד טראמפ, האמירה הזו רודפת את ואנס ומשמשת תחמושת נגדו (וראו מייד). אך היא בעיקר מתדלקת את הקמפיין הדמוקרטי – גם בשורה של תגובות אורגניות מהשטח הפוליטי, של נשים ללא ילדים שמגדלות חתולים וקפצו על ההזדמנות, אך גם מצד הקמפיין, שכבר כמה ימים מציף את הרשת בסרטונים שתוקפים את ואנס – כולל מצד הקולגה הרפובליקנית שלו, הסנאטורית מאלסקה ליסה מקאוסקי, שאמרה שזו "אמירה פוגענית… נשים קובעות את גורלן: אם להביא ילדים, לגדל חתול, לגדל כלב, כמה ילדים להביא".
האמירה של ואנס לא מגיעה בוואקום: ואנס אמנם, כפי שכתבתי בטור קודם, מעודד מעורבות גדולה של הממשלה במשק ותומך בצעדי תכנון מרכזי כמו העלאת שכר המינימום או הקשחת תנאי מסחר, אבל מבחינה חברתית הוא שמרן מאוד, ואחד הנושאים החברתיים המרכזיים שמפצלים את אמריקה הוא מבנה המשפחה. לא לחינם יזם הביוטק וויוייק ראמאסוואמי, שהתמודד בפריימריז הרפובליקניים בשנה שעברה (ופרש אחרי הפסד באיווה, אז מיהר לתמוך בטראמפ), הגדיר כאחת ה"אמיתות" שהוא נאבק עליהן ש"המשפחה הגרעינית היא צורת הממשל הדגולה ביותר הידועה לאדם".
האופן שבו השמרנים בארה"ב מנסים להגן על מוסד המשפחה המסורתי (זוג הורים וילדים, והמחמירים – אימא, אבא וילדים) הוא תגובת נגד לצורות אחרות של משפחה שהחלו לתפוס פופולריות בשנים האחרונות, כמו הורות משותפת. אבל הביקורת הרפובליקנית על ההחלטה המודעת לא להביא ילדים מגיעה, לפחות לדברי ואנס, ממקום אחר: באותו ריאיון לקארלסון, ואנס מציין שאנשים בלי ילדים – והוא מציין מפורשות את האריס (אף שהיא אימם החורגת של ילדיו של בעלה מנישואים קודמים), שר התחבורה פיט בוטג'ג' (שמאז הפך לאב לזוג תאומים) וחברת הקונגרס מניו יורק אלכסנדריה אוקסיו-קורטז – הם "ללא עניין ישיר" (don't really have a direct stake) בעתיד המדינה.
התגובה הדמוקרטית לא איחרה לבוא, וסגן הנשיא המיועד ספג ביקורת רבה על התערבות בבחירות האישיות ובעניינים אישיים של אחרים. באופן מעניין, ההתקפה הדמוקרטית הזו תוכל לשרת נראטיב נוסף של ריקליימינג, שבמהלכו הדמוקרטים יבקשו לתבוע מחדש את הבעלות על ערך החירות, שהוא כה דומיננטי בתרבות הפוליטית האמריקאית, אך האגף הפרוגרסיבי זנח אותו בשנים האחרונות לטובת ערך הצדק. הטיעון הדמוקרטי שלפיו "אנחנו מגינים על חירותם של בני אדם אם להביא ילדים או לא, אנחנו מגינים על חירותן של נשים להחליט על גופן, אנחנו מגינים על חירותם של אנשים אם ואיך להתחתן – מה אתם עושים כדי להגן על החירויות האלה?" נראה כאילו הוא כותב את עצמו.
הקמפיין הדמוקרטי ותומכיו מצאו גם טקטיקה התקפית מול הרפובליקנים: הם מכנים את יריביהם מוזרים. שיטוט מהיר בטוויטר ובטיקטוק יראה שורה של הצהרות, עמדות מדיניות ולעתים גם סתם סרטונים או תמונות של מועמדים רפובליקנים, מטראמפ ועד חברת הקונגרס מג'ורג'יה מרג'ורי טיילור גרין, שהדמוקרטים בוחרים לתאר לא כ"מסוכנים" או "מפחידים" אלא כ"מוזרים".
האסטרטגיה בבחירת המילים, שמי שחתום עליה הוא מושל מינסוטה הדמוקרט טים וולץ (מועמד מוביל, לפי הדיווחים, לכהן כסגנה של האריס), הגיונית: מושגים כמו "מפחיד" או "מסוכן" מרמזים על עוצמה וכוח, ואלה הדימויים שטראמפ מבקש לייחס לעצמו (אחת הסיבות שתקף את ביידן על גילו הייתה ש"זקן" הוא מושג שמרמז על "חולשה"). מוזרות, לעומת זאת, משמעה חריגות, להיות יוצא דופן, כלומר – במיעוט. "עמדות מוזרות" או "רעיונות מוזרים" הם עמדות ורעיונות שאין להם רוב בציבור שתומך בהן, וכשהדמוקרטים בוחרים להתמקד באיסור הפלות גורף, במתן קולות נוספים להורים לילדים (עוד הצעת מדיניות ישנה של ואנס שרודפת אותו), בהגבלות על ספרי לימוד, הם מנגנים על חוסר הפופולריות של העמדות האלו בקרב הציבור האמריקאי.
כך אחרי חודשים של השתרכות בסקרים, וכמה שבועות קטלניים במיוחד אחרי העימות בין ביידן לטראמפ, הדמוקרטים מצליחים לייצר מומנטום חיובי: האריס גייסה כרבע מיליארד דולר בפחות משבועיים של קמפיין; היא עורכת שיחות זום עם עשרות ומאות אלפי משתתפים; יותר ממאה אלף מתנדבים הצטרפו לקמפיין; כמעט כל דמוקרט במערכת הפוליטית – מביידן ואובמה ומטה – מיהר ליישר קו עם מועמדותה; ושורת המועמדים לסגן הנשיא, כמעט כולם ממדינות מפתח, מתייצבים בעצרות פומביות וברשתות התקשורת כדי לגבות אותה (ואולי לזכות במינוי).
גם בסקרים האריס מצמצמת את הפער: ממוצע הסקרים של RealClearPolitics (שידוע בנטייה קלה ימינה) מראה שהפער בין המועמדים עומד בממוצע על 2% לטובת האריס במישיגן, 0.2% לטובת טראמפ בוויסקונסין, 2.7% לטובת טראמפ בפנסילבניה, 3.6% לטובת טראמפ בג'ורג'יה, 4% לטובת טראמפ בנוואדה ו-4.2% לטובת טראמפ באריזונה – כלומר טראמפ עדיין המועמד המוביל, אבל לא בפער ענק כפי שהיה לפני כחודש. נייט סילבר, שהשיק מחדש את המודל שלו השבוע, מצא שבשבוע החולף האריס שיפרה בממוצע את הנתונים שלה בכל שש המדינות המתנדנדות, ושהיא מובילה במדינות חגורת החלודה וויסקונסין (1.1%), פנסילבניה (0.3%) ומישיגן (2.3%), שניצחון בשלושתן מבטיח לה את הבית הלבן, כל עוד היא שומרת על המחוז השני של נברסקה.
טראמפ הוא עדיין המועמד המוביל. הוא קמפיינר מעולה, לא חסר לקמפיין שלו כסף, האריס לא פופולרית כסגנית נשיא ושני הנושאים הכי חשובים לבוחרים – האינפלציה וההגירה – הם הנושאים החזקים שלו והחלשים שלה. אבל כשלפניה עוד לפחות שתי "קפיצות" חיוביות שניתן לזהות כבר עכשיו – בחירת סגן הנשיאה, שתיערך לכל המאוחר בשלישי הבא, והוועידה הדמוקרטית באמצע אוגוסט – זהו מרוץ פתוח לחלוטין.
