Ronald C. Modra/Getty Images | צילום:
ספורט 5
הגיעו עד לבית הלבן (Chip Somodevilla/Getty Images) | צילום:
ספורט 5
לפני 40 שנה מהיום ראינו את אחת הסנסציות הגדולות ביותר של כדורסל המכללות. צפון קרוליינה סטייט של ג`ים ולוואנו זכתה, בפעם הראשונה והיחידה עד היום, באליפות המכללות אחרי שניצחה את יוסטון של האקים אולג`ואן בגמר ב-52:54 דרמטי מדאנק בשנייה האחרונה. הזכייה של צפון קרוליינה סטייט וסיפורו של ולוואנו (שידוע בכינויו ג`ימי וי) היא אחד הסיפורים המדהימים בכדורסל המכללות בכל הזמנים, ומלווה אותנו עד היום.
ESPN עשו סרט תיעודי נהדר על הזכייה של צפון קרוליינה סטייט ושל ולוואנו, "Survive and Advance" על הדרך של המכללה הקטנה עד לזכייה בטורניר הכדורסל אולי האהוד ביותר בארצות הברית, בטח באותן שנים. לצפון קרוליינה סטייט לא היו שחקנים גדולים – אולי מלבד ת`רל ביילי שרשם קריירה מכובדת ב-NBA – והיא לא הציגה כדורסל גדול, בלשון המעטה, בעצמה.
ובכל זאת, אנחנו מדברים עליה גם ארבעים שנה לאחר מכן. התקשורת האמריקאית מתייחסת כל 5 או 10 שנים לזכייה והיו כתבות גם בארץ לפני חמש ועשר שנים, כאלה שמשכו כותבים וקוראים שלא מתעניינים במיוחד בכדורסל מכללות.
סיפור הסינדרלה של צפון קרוליינה סטייט ושל ג`ימי וי, בעצם, נותן לנו הזדמנות להתעסק באחת השאלות המעניינות ביותר שיש: מה הופך סיפור ספורטיבי למיתוס? מה הקו, או המרכיבים, שהופכים זכייה של קבוצה בטורניר שנתי לכזה שנזכר 40 שנה קדימה? ננסה לענות, אבל לפני כן נצלול לתוך טורניר המכללות של 1983.
ג'ימי וי. גדול מהחיים (Ronald C. Modra/Getty Images) | צילום:
ספורט 5
סל ניצחון אחרי סל ניצחון אחרי סל ניצחון
צפון קרוליינה היא שם גדול בכדורסל המכללות. צפון קרוליינה סטייט לא. בעוד הטאר הילס ידועים כמכללה בה גדל מייקל ג`ורדן וכקבלנית תארים במכללות, צפון קרוליינה סטייט היא האחות הקטנה. אם צפון קרוליינה היא השמש, אז NC סטייט היא מרקורי: כוכב קטן שסמוך לגדול ולא באמת מעסיק אותנו. חוץ מבן אדם אחד.
ג`ים ולוואנו, ג`ימי וי, מונה למאמן המכללה ב-1980. הגיעו אליו כמה שחקנים לא רעים, כמו ת`רל ביילי וסידני לואו, אבל הם לא היו טובים במיוחד. כאן נכנסה גישתו המעניינת של ג`ימי וי לחיים. הוא תואר כמי שיראה אותו סרט חמש פעמים ברצף אם הוא יאהב אותו, והשילוב בין הנחישות לאישיות הכריזמטית שלו משכה אנשים סביבו.
ג`ימי וי הצליח להוביל את צפון קרוליינה סטייט למאזן לא רע בכלל. כדורסל המכללות לא מתעלה לרמות גבוהות במיוחד, וגם הכדורסל שלו לא היה פורץ דרך ברמה הטקטית, אבל הם פשוט סירבו להפסיד. אחרי שהתמודדו עם כמה פציעות הם הצליחו לנצח את צפון קרוליינה הגדולה (ואת מייקל ג`ורדן), הרשימו בטורניר ה-ACC ועלו לטורניר המכללות.
הסרט של ESPN מספר את זה בצורה הרבה יותר דרמטית ואמריקאית ממה שאני רוצה או יכול, אבל המוטיב החוזר הוא גם השם שלו: לשרוד ולהתקדם. צפון קרוליינה סטייט פשוט לא נשברה. הם היו בפיגור גדול במשחק הראשון מול מכללת פפרדין, הצליחו לחזור ולכפות הארכות פעמיים כל הדרך ל-67:69. במשחק העוקב מול UNLV ומאמן אגדי (ג`רי טרקניאן) הם חזרו מפיגור של 12 נקודות 11:40 דקות לסיום בשביל לנצח 70:71.
זריקות בלתי אפשריות נכנסו לסל, שחקנים מפתיעים התעלו וזה הספיק. כוח הרצון של ג`ימי וי ושל ת`רל ביילי וחבריו על המגרש פשוט הספיק בשביל לנצח קבוצות טובות ובכירות יותר, אבל זה לא נראה מעניין במיוחד בשני השלבים הראשונים. אחרי שהם הביסו 56:75 את יוטה, במשחק אליו הגיעו כפייבוריטים, היה עניין קטן ברמה הלאומית. אך אז הם הגיעו למשחק מול המדורגת הראשונה וירג`יניה וראלף סמפסון – אחד משחקני המכללות הגדולים ואחד השחקנים עם המזל הגרוע ביותר ב-NBA בכל הזמנים – שהייתה פייבוריטית גדולה.
ספורט במיטבו (Andy Hayt /Sports Illustrated via Getty Images) | צילום:
ספורט 5
NC סטייט ניצחה את וירג`יניה קודם לכן, ומצאה את עצמה שוב בפיגור (הפעם שבע נקודות באמצע הרבע האחרון). זה לא הפריע להם, ושלשה כמעט תלושה מהמציאות איכשהו נכנסה לסל. ראלף סמפסון החטיא סל ניצחון פוטנציאלי על הבאזר, ובסיום סיפק את המשפט שמגדיר את הקבוצה הזאת: "אני לא חושב שהם ניצחו. אני חושב שאנחנו הפסדנו".
ואז NC סטייט מצאה את עצמה בפיינל פור. , מול סינדרלה נוספת. הפעם זאת הייתה ג`ורג`יה שדורגה במקום הרביעי בקונפרנס חלש יותר, והבחורים של ג`ימי וי הצליחו לעלות לגמר. שם חיכו להם האקים אולג`ואן וקלייד דרקסלר במכללת יוסטון. באופן כמעט קוסמי, השנייים יהיו חלק מריצת אליפות היסטורית משלהם 12 שנים לאחר מכן עם קבוצת ה-NBA של העיר. בהתחלה זה נראה כאילו NC סטייט יכולה לנצח ועלתה ליתרון גדול במחצית.
בשלב הזה יוסטון פתחה בריצת 2:17. ג`ימי וי הורה לשחקניו להתחיל לעשות עבירות בניסיון להאט את קצב המשחק, בדומה לביקורת שספג בשלבים הקודמים, וזה עבד. זה היה לפני שעון הזריקות והמשחק האט משמעותית, אבל יוסטון (שהשאירה תשע נקודות על קו העונשין באותו משחק) איבדה את הראש. NC הצליחה להגיע למצב שהכדור אצלה 44 שניות לסיום ובשוויון, אחרי ריצת 10:17, ואיבדה אותו אחרי לחץ של הגנת ה"קוגרס" של אולג`ואן. בסופו של דבר הכדור איכשהו נהדף לעבר דרק וויטנברג שזרק ספג זריקת התאבדות מהשלוש. לארי צ`ארלס השיג את הריבאונד, תפס את הכדור והטביע. NC סטייט אלופת המכללות.
שמפניות. NC סטייט זכתה באליפות בדרך הכי מתבקשת שיש: גירדה את הניצחון אחרי קאמבק בלתי אפשרי. רוב השחקנים לא הפכו לשחקני כדורסל זכורים, אולי מלבד ביילי, וג`ימי וי הפך לפרשן מכללות מבוקש. בהמשך הוא גסס מסרטן, נתן נאום מרגש בטקס פרסי ה-ESPYS. הוא הלך לעולמו ב-1993, עשור לאחר מכן, והקבוצה שלו תחיה לנצח.
ולמה זה מעניין אותנו?
אם הגעתם עד לכאן, הסיפור של נורת` קרוליינה סטייט עניין אתכם (או שסתם גללתם בין תמונות). הזכייה בטורניר המכללות מרשימה, אבל רובנו לא זוכרים מי זכו בטורנירי המכללות של שנים אקראיות כמו 1996, 2017 או 2008, למרות שגם בהן היו סיפורים לא רעים כמו הגמר של דרק רוז באחרונה מביניהן. אז בעצם, עכשיו, ננסה לענות על אחת השאלות הכי מסובכות שיש. "למה אנחנו אוהבים ספורט". הגעתי למספר תשובות אפשריות:
אהבת האנדרדוג. זה אולי המוטיב החזק ביותר פה. צפון קרוליינה סטייט לא הייתה קבוצה טובה או מוכשרת במיוחד, פגשה פייבוריטיות גדולות ושחקנים שכל אוהד כדורסל שמכיר את אותן השנים מכיר כמו מייקל ג`ורדן, ראלף סמפסון, האקים אולג`ואן וקלייד דרקסלר, ונבחרת לא מוכשרת במיוחד שניצחה פעם אחרי פעם. ההתלהבות גדלה מרגע לרגע, גם כשהם חזרו מפיגור בכל משחק מחדש. ספורט הוא אולי המקום שבו אנחנו מרגישים שאפשר להפתיע והכללים שווים, ואם יש סינדרלה שמשקפת את זה זאת NC סטייט.
הביחד. זה אולי רלוונטי יותר לישראל, מדינה בה הרוב המוחלט של הגברים והנשים מגיעים אחרי שירות צבאי, אבל הכל זה בצוות. אי אפשר להוריד את העיניים מג`ימי וי, כמו שרואים באותו סרט של ESPN, והוא פשוט משך אנשים סביבו. הם היו מוכנים לתת גוף, לעמוד חזק בהגנה, לעשות עבירות ולגרד ניצחונות כל הדרך לתואר מתוך איזה שליחות. ברגע שזה מצליח, יש סוף שמח.
ג`ימי וי. כל מיתוס, מהמיתולוגיה היוונית ועד לימינו אנו, צריך גיבור. במקרה שלנו זה היה ולוואנו, מוטיבטור בחסד ונואם אדיר שהצליח למשוך אנשים אליו ולהפוך לדמות מעוררת השראה. אם היה במקומו מאמן אפור יותר (ולא חסרים מאמנים אפורים וגדולים בתולדות הכדורסל), כנראה שהקבוצה לא הייתה נזכרת באותה רמה.
התקופה. 2023 שונה מאוד מ-1983. היום העידן מהיר יותר וציני יותר, ויכול להיות שסיפורים סטייל זה של NC סטייט היו נבלעים בביקורת על העבירות ועל זה שהם הצליחו להמציא גרסת בונקר לכדורסל, או על ההפרות השונות של חוקי ה-NCAA בגללן ולוואנו התפטר ב-1989. אולי היה יותר קל ליצור מיתוס לפני עידן הרשתות החברתיות והפוסט מודרניזם, אולי זאת סתם נוסטלגיה שמתחברת לסדרת הסרטים התיעודיים של ESPN. אבל זה חלק בלתי נפרד מהמיתוס.
הניצחונות עצמם. אם בכל משחק היינו רואים מישהו אחר מתחמם מרחוק, למשל, ואת צפון קרוליינה סטייט מנצחת בהפרשים גדולים, אז זה היה סיפור פחות גדול. גם כאן, כשסקרתי את הדרך שלהם לתואר, לא הרחבתי על המשחקים הקלים אלא על שני המשחקים שנגמרו בהפרש של 2 נקודות והשניים שנגמרו בהפרש של נקודה. זה חריג, וזה מה שמאפיין את כל ענפי הספורט: ההנאה מהמתח, לא מהאיכות עצמה. זה רלוונטי מאוד במקרה של כדורסל מכללות, ענף לא איכותי במיוחד, אבל כזה שיודע להשאיר אותנו על הכיסא במשך ארבעים דקות.
כל אחת מהסיבות האלו יכולה להיות נכונה, ויש גם סיבות אחרות שאתם מוזמנים להציע בתגובות. אין תשובה נכונה אחת שמסבירה "למה אנחנו אוהבים ספורט", ואולי זה היופי. כמו כל דבר אחר, אנחנו עושים את זה פשוט כי אנחנו עושים את זה. הדבר הכי יפה שיש. לכן, אולי, האהבה לספורט בסוף מסתכמת במילה נפלאה אחת. תבלו.
