ארה"ב וסין מתחרות על ההשפעה באזור ההודו־פסיפי; רוסיה מאתגרת את השפעת ארה"ב (והמעצמות הקולוניאליות האירופיות לשעבר) באפריקה, שבה גם לסין יש דריסת רגל גדולה מאוד; בייג'ינג מצידה מכרסמת בהשפעת מוסקבה במרכז אסיה; ארה"ב נמצאת בעימות עם רוסיה באמצעות תמיכה בקייב.
אלה רק חלק מהזירות שבהן נמצאות המעצמות הראשיות של המאה ה־21 בקונפליקט. אבל דומה שהמזרח התיכון הוא, שוב, הזירה המרכזית שבה נפגשים – ומתנגשים – אינטרסים עצומים שמעניקים מסגרת רחבה, גלובלית ממש, לעימותים הנוכחיים באזור.
במובן מסוים, אין במפגש האינטרסים של המעצמות דווקא כאן שום דבר חדש. במזרח התיכון נפגשו המזרח הקדום והעולם ההלניסטי, פה הוקמו אימפריות בין־יבשתיות בעולם הקלאסי, וכאן – בדילוג ענק קדימה – היה השער לסחר של המערב עם הודו. אם לא די באלה, האזור הוא גם יצרן הנפט המוביל (%31.5 בשנת 2023), עוד סיבה טובה למאבקים. מנגד, אחרי קריסת בריה"מ, נהנתה ארה"ב מהגמוניה מובהקת כמעט בכל המזרח התיכון – אולי כתמצית לדומיננטיות הגלובלית שלה. ב־2024, המצב מסובך הרבה יותר, כשסין ורוסיה קוראות תיגר על ארה"ב.
רוסיה
מוסקבה שבה כגורם צבאי למזרח התיכון ב־2015, עם התערבות במלחמת האזרחים בסוריה לצד משטר אסד. כך זכתה לנמל בים התיכון (טרטוס) ושדה תעופה (חמיימים), שהפכו עבור פוטין לשער לאזור. ההתערבות גם אפשרה למוסקבה לקבל גישה לשדות הנפט הסוריים ולהפוך לשחקן אזורי שיש להתחשב בו – בין בטווח הארוך (למשל, בהסדר עתידי בין הכוחות השונים בסוריה), ובין בטווח המיידי – למשל, להיות על הקו כאשר מדינה מסוימת מעוניינת לתקוף נכסים איראניים בסוריה.
מאז הסתבכה בפלישה לאוקראינה, נאלצה מוסקבה להדק הרבה יותר את היחסים עם טהרן. הרפובליקה האסלאמית סיפקה לרוסיה אלפי כטב"מים ששימשו לתקיפת אוקראינה, והיא מעורבת בהקמת הייצור שלהם ברוסיה; מוסקבה, מצדה, סיפקה לאיראן מודיעין, יכולות סייבר ומטוסי אימון, ושיפרה את ההגנה האווירית שלה. כמו כן, רוסיה מספקת לטהרן מטרייה דיפלומטית במועצת הביטחון, ואילו איראן הפכה לציר הכרחי בעקיפת הסנקציות המערביות על מוסקבה. רוסיה, שיחסיה עם ישראל התקררו מאז 7 באוקטובר, גם תכננה להעביר טילים לחות'ים.
על אף שהשתיים עדיין מתחרות בתחומים מסוימים (למשל, על ייצוא הנפט), ולמרות ההיסוס הרוסי לספק לאייתוללות כל אמצעי לחימה (כדי לא לאבד יתרון טכנולוגי ולא להרגיז את השותפות במפרץ), טהרן הפכה לשותפה שאין בלתה. לא בכדי מיהר מזכיר מועצת הביטחון הרוסי שויגו לטהרן בעיצומה של ההמתנה לתקיפה האיראנית נגד ישראל: המסר הפומבי היה להימנע מפגיעה באזרחים, אבל לפי אחת ההערכות מאחורי הקלעים הזהיר שויגו גם מפני השלכות של תגובה ישראלית, שתחולל תגובת שרשרת מסוכנת עבור המשטר הידודיתי.
בין לבין, רוסיה ממשיכה את המסורת של תמיכה בארגונים הפלשתיניים, ומאז 7 באוקטובר אירחה כמה פעמים משלחות של חמאס. עם זאת, התמיכה היא גם אמצעי לניגוח ארה"ב, שמוצגת כבעלת סטנדרטים כפולים ("תומכת באוקראינה, אבל לא בפלשתינים"), ולנרטיב הזה יש הרבה קונים בדרום הגלובלי.
סין
אם רוסיה רוכבת חלקית על המורשת הגיאו־פוליטית הסובייטית, בייג'ינג היא שחקנית גלובלית חדשה יחסית, והמניעים העיקריים שלה למעורבות במזרח התיכון הם מסחר ואנרגיה. בארבע השנים האחרונות הפנתה סין משאבים אדירים לאזור: לשם המחשה, ב־2021 וב־2022 רוב ההשקעות במסגרת הפרויקט הכלכלי־מדיני "החגורה והדרך" הגיעו למזרח התיכון (ולצפון אפריקה); נכון להיום, סין היא שותפת המסחר הגדולה ביותר של מצרים, עיראק ומועצת מדינות המפרץ; ומחצית מייבוא הנפט שלה מגיע מהמפרץ. יש גם שיתוף פעולה משמעותי מאוד עם איראן: בייג'ינג וטהרן חתמו על הסכם אסטרטגי, שבמסגרתו תשקיע סין באיראן 400 מיליארד בתוך 25 שנה. לצד השת"פ עם טהרן, סין מטפחת גם יחסים קרובים עם ריאד, אזרחיים וצבאיים כאחד (למשל, בהעברת טילים בליסטיים והקמת מפעל כטב"מים בממלכה).
שיתוף הפעולה עם ריאד וטהרן כאחד עמד גם מאחורי ההסכם לנרמול יחסים שחתמה הממלכה הסונית עם המשטר השיעי בחסות סין.
בייג'ינג נוקטת גישה של מניעת חיכוכים ויצירת סביבה בטוחה לקידום האינטרסים שלה, שבאה – בניגוד לארה"ב – ללא הצבת תנאים ערכיים כמו שמירה על זכויות אזרח או זכויות מיעוטים. אלא שלגישה הזו יש בכל זאת מחיר ערכי: בייג'ינג לא נלחמה בחות'ים אלא הגיעה להסדר איתם; ואחרי טבח חמאס, לא גינתה אותו, יישרה קו עם מדינות ערב בדרישה לוועידת שלום, גינתה את הכניסה לרפיח, ואף הגנה על הזכות של הפלשתינים בבית הדין בהאג.
ארה"ב
כל כמה שניסו נשיאי ארה"ב לצמצם את הנוכחות במזרח התיכון כדי להתמקד בזירות אחרות ולא למתוח מדי את המשאבים, האזור רדף אחריהם. אובמה נאלץ להילחם בדאעש שקם בעקבות מלחמת עיראק השנייה, טראמפ אישר תקיפות בסוריה ואת חיסול סולימאני, ביידן אמר Don't לציר ההתנגדות אחרי 7 באוקטובר והציב כאן נכסים צבאיים כדי להגן על ישראל.
לפי ההערכות, כ־46 אלף חיילים ואנשי אבטחה אמריקנים מוצבים ב־11 מדינות באזור. בקטאר נמצא פיקוד מרכז האמריקני), בכווית הכוח הגדול ביותר. כמעט מיותר לציין כי לארה"ב יש שיתוף פעולה ביטחוני נרחב עם ישראל.
הנוכחות האמריקנית כאן נובעת ממחויבות לביטחונן של בעלות הברית, אבל חשובה גם לשימור ההגמוניה העולמית, בוודאי בעולם שאינו חד־קוטבי כמו אחרי קריסת בריה"מ. ההיגיון שמנחה את וושינגטון כאן פשוט: השגשוג של ארה"ב קשור קשר הדוק לביטחון בנתיבי המסחר, וביטחון זה אינו אפשרי בלי כוח אחד שידאג לו. כי החלופה, כאשר שחקנים אזוריים נתונים לעצמם, היא מלחמת כל בכל – ולראייה, כל האירועים שהביאו את ארה"ב לשוב למזרח התיכון כשניסתה לצמצם נוכחות.
שימור הביטחון באזור, צמצום החיכוכים בו והרצון להפנות את המשאבים לזירות אחרות – כל אלה נמצאים ברקע לשאיפה האמריקנית להגיע להסדרים שכמו בובת מטריושקה רוסית נמצאים האחד בתוך השני. ארה"ב חייבת הפסקת אש ולבסוף הסדר בין ישראל לפלשתינים כדי להתקדם להסכם בין ישראל לערב הסעודית, שבתורו הכרחי להקמת קואליציה ביטחונית בחסותה שתכלול גם נסיכויות המפרץ, תרתיע את "ציר ההתנגדות" האיראני־שיעי – ובכך בסופו של דבר תאפשר לארה"ב לצאת ולו חלקית מהאזור. מבחינת ארה"ב המארג הזה נועד גם לדחוק את סין מהעמקת שיתופי הפעולה שלה בחצי האי ערב.
