הכותרות בישרו על מבצע חסר תקדים ביו"ש. מדובר צה"ל ועד שר החוץ ניסו לשדר שמשהו חדש מתרחש – ישראל הופכת שולחן מול הטרור. אבל האמת היא שבשורה מהפכנית לא יצאה השבוע מהפעילות בשומרון ובבקעה. 18 מחבלים הרוגים, ובהם "ראש התארגנות הטרור" בנור א־שמס, אבו שג'אע, הם אמנם מהלך בכיוון הנכון – אבל זה מעט מדי ומאוחר מדי.
מבצע מבורך בפני עצמו, שכבר לא מדגדג את המפלצת המגודלת שיצרנו. כי כבר אין בפשיטות חטיבתיות מדי פעם בביצות הטובעניות ביותר ביו"ש כדי לטפל בשורשי הבעיה. לא בממדי צבא הטרור שהוקם ותופח בעיקר בשומרון, ושזולג בשיטתיות לאזורים נוספים; לא בהצטיידות בנשק ובתחכום ההולכים וגוברים; ולא בתשתית המדינית המעוותת שיוצרת ומאפשרת את כל זה, בעיקר את עצם קיומה של רשות פלשתינית עוינת, שמסיתה נגדנו ומטילה מגבלות על השליטה שלנו בשטח. כך גם המבצע השבוע היה כמו אקמול לגידול סרטני.
עיתונאים ידעו לספר השבוע על היוזמות החדשות של אלוף הפיקוד החדש, אבי בלוט, שדחף לשימוש בצוותי קרב חטיבתיים. הרוח ההתקפית החדשה מרעננת, במיוחד לאחר שנים של עיוורון וכישלון תחת האלוף הקודם, יהודה פוקס. אבל נא לא להאמין למה שמספרים לכם דוברים ופרשנים מוטים: במרחב שבין ג'נין ובנותיה לכיוון טולכרם וקלקיליה, עד כביש 6 ומשם לעיר שכם, כבר קיים צבא טרור.
לא מדובר בקינים, לא בכנופיות ולא בהתארגנויות מקומיות. תביטו בתמונות של המחבלים, שכבר מאורגנים בגדודים. תראו את כלי הנשק החדשים, האפודים הקרמיים, המדים וציוד הלחימה שעברו קפיצת ענק.
העובדה שמדינת ישראל מאפשרת להבריח את כל אלו ראויה להיחקר בפני עצמה, אבל מעבר להברחות – צבא הטרור מתרחב בשל שילוב בין דחיפה איראנית כבירה, פעלתנות מנגנוני הטרור הפלשתיניים, כולל של אנשי אבו מאזן, וקונספציה ישראלית פאסיבית-הרסנית. זו שעדיין שולטת אצלנו מאז 1993.
מה שהחל באזורים שישראל הפקירה בשומרון, בהיעדר התיישבות יהודית במקום, כבר עבר מזמן לסף תל אביב ופתח תקווה. ראו מה מבעבע על גבול הקו הירוק – בטולכרם ובקלקיליה, מרחק קפיצה מערי השרון וגוש דן. לאחרונה גם ניכר שצבא הטרור תופס אחיזה במרחב הכפרי בשומרון, לא רק במחנות הפליטים ובקסבה של שכם. בד בבד, הוא מנסה להתבסס באזור בית לחם, שולח זרועות להיכן שרק אפשר. צבא המחבלים הזה יורה ורוצח, אבל גם למד להכין מטענים, מפתח ירי רקטי ומסכן לא רק את "המתנחלים", אלא את יישובי קו התפר, תל אביב וירושלים.
מבצעים ספורדיים לא יועילו מהותית, וטפטוף אקראי של מחבלים הרוגים ממש לא יכריע. רק נוכחות צבאית קבועה במחנות הפליטים של ג'נין, טולכרם ונור א־שמס ובמרחבים שהפקרנו תפיק תוצאות אסטרטגיות. רק אם נתייחס לכל נושא נשק כבן־מוות, ואם כל משליך בקת"ב או אבן יחטוף כדור; רק כשניווכח שצה"ל בנה מאחזים קבועים במרכזי המאפליה וחיסל מאות מחבלים ביממה או שתיים – נבין שסוף-סוף מתחיל השינוי.
מהאחים מקדח ועד אבו מאזן
אבל המישור הצבאי הישיר אינו מספק. בשבוע שעבר חוסל באזור צידון חליל אל-מקדח, שהוגדר בהודעה של דובר צה"ל כפעיל טרור של משמרות המהפכה. אך חדי ההבנה הצביעו מייד על כך שדובר צה"ל הסתיר בכוונה את הפרט החשוב מכל: אל־מקדח ה"שאהיד" ואחיו מוניר הם פעילים בכירים וותיקים בפת"ח של אבו מאזן.
נכון, הם מקבלים סיוע מאסיבי של איראן וחיזבאללה, מציידים ומכווינים את צבא הטרור ביו"ש – אך מעולם לא פסקו מלפעול במסגרת פת"ח ואש"ף. מעולם לא זכו לביקורת מצד הרשות הפלשתינית או לנזיפה מאבו מאזן בגלל פעלתנות הטרור שלהם, שסותרת את עצם ההקמה של פרויקט רמאללה.
אמנם הרשות לא מובילה את צבא הטרור הנוכחי, בניגוד למהלכי יאסר ערפאת בשנת 2000, אבל אבו מאזן ואנשיו משחקים משחק כפול ומשולש, שמאפשר ומקדם את כללי המשחק ההרסניים נגדנו. ראשית, חלק לא מבוטל מאנשי פת"ח, מ"פלוגות אל־אקצא" וממנגנוני הרשות כן שותפים מלאים לצבא הטרור. רק אתמול התגאו כרוזי פת"ח בחיסולם של שני קצינים במנגנוני הרשות בג'נין, פארס תורכמאן ועאצם צבאיא. אבל חשובים יותר הם התמיכה הרעיונית והחיבוק שהרשות מספקת לצבא הטרור כולו.
השבוע הקדים אבו מאזן את שובו מסעודיה, כשהוא שופך אש וגופרית על "מעשי הפשע של ישראל", בלשונו. זהו הפרטנר התומך שלנו. ברוח הזו, התמיכה בטרור ובטרוריסטים היא הקו המאפיין של כל הפרסומים והפעילויות של הרשות. מחיבוק המחוסלים והפצועים ותשבחות לפועלם, ועד להלוויות צבאיות, לצד תשלומים לבני המשפחות ולאסורים.
הרשות מתייחסת לטרוריסטים כשלוחיה, שמגשימים את משנתה ואת מטרותיה. ברוח זו, השבוע קרא מושל שכם לאבו מאזן לאחד את השורות בפת"ח עם כל פעילי הטרור. כך לא נשמע בפלגות רמאללה ולו גינוי אחד לרצח, לטרור, להתעצמותו של צבא האויב בתוכנו. כל זה, נוסף על המלחמה שהרשות מנהלת נגדנו בשדה הבינלאומי בהאג ובאו"ם, ונוסף על העלילות שמציגות אותנו כדמונים וכמבצעי רצח עם שיטתי – הכל במטרה לחסל את הלגיטימציה לעצם קיומנו.
ואצלנו – הקונספציה כרגיל
עצם קיומה של הרשות הפלשתינית והנוכחות שלה בשטחי A ו־B, שלא לדבר על ניסיון ההשתלטות על שטח C, מונעים מצה"ל את היכולת לפעול בחופשיות נגד צבא הטרור. הלחץ האמריקני והאירופי מסרס את ישראל במאבק הזה כבר שנים ארוכות. אבל חמורה מכל היא הגישה שעדיין תומכת בעצם קיומה של הרשות, ושמטיפה לחזק את החיילים שלה ולספק לה עוד כסף ועוד לגיטימציה.
בכירי המערכת הביטחונית שלנו ממשיכים לרמות את הציבור, ולטעון שהגייסות של אבו מאזן תורמים למלחמה בטרור. בכירי המערכת גם לא פועלים בנחישות נגד כל מי שמסיתים נגדנו מטעם הרשות, בהאג או בערוצים הרשמיים של רמאללה.
הקונספציה שנרקחה באוסלו ב־1993 התמוטטה לפני שנים. מלכתחילה לא היה שחר לטענה שערפאת ותלמידיו יילחמו בטרור, שהוא עצם המהות שלהם. הרשות לא יכולה להיאבק בטרור, וגם לא רוצה. אבל למעשה, היום היא נמצאת בשלבי ריקבון והתמוטטות בגלל הסתירה הפנימית המצויה בעצם כינונה, ובגלל המושחתים שעומדים בראשה. יותר ויותר מתקרב רגע המימוש של תסריט האימה, שבו עשרות אלפי הקנים של חיילי הרשות יופנו כלפינו.
אבל נא לא להתבלבל – פרס ורבין המציאו, השמאל הישראלי המשיחי עדיין מאמין, אבל מי שמנשים את הרשות מפה לפה כבר שנים הוא מנהיג הליכוד. כנראה הדרך לחיסול הטרור עוברת גם דרך שימת קץ לעידן נתניהו.
