הפיגוע שהתרחש בערב שבת בצומת גוש עציון ובכניסה לכרמי צור לא היה צריך להפתיע אף אחד. הרי כל הסימנים היו על הקיר: לפני כשבועיים התפוצץ רכב תופת בעיירה חלחול, לא הרחק משם, ואף אחד לא התרגש. לפני כשבוע התפוצץ מטען על אוטובוס ליד מעלה עמוס ואף אחד לא צפצף. ביום חמישי התגלה מטען בין צומת ענון לקריית ארבע ואף אחד לא התעניין. הסימנים היו על הקיר, אבל אף אחד לא רצה לשמוע – והפיגוע הבא כבר מעבר לפינה.
ברגע אחד חזרנו 20 שנה אחורה, לפיגועים המדממים של האינתיפאדה השנייה. פיגוע ליד בית כנסת, פיגוע בכניסה לכרמי צור. נכון, בגלל שילוב של המון מזל, במקרה של תל אביב ובתחנת הדלק בגוש עציון – ואומץ, במקרה של הסייר הגיבור של כרמי צור, הפיגועים הללו הסתיימו כמעט ללא נפגעים. אבל המזל הזה עלול להיגמר בקרוב.
מקבלי ההחלטות בממשלה ובצה"ל שבויים בקונספציה. הם לא אנשים רעים, הם מנסים לעשות טוב, ובמקרה של צה"ל גם מסכנים את חייהם לילה ויום להגנתנו, אך הם תקועים בתבניות שלא עבדו ולא עובדות, וכל עוד הם לא ישנו אותן הם לא יצליחו לנצח את הטרור.
השיטה שבה עבדו בצה"ל בשנים האחרונות היתה ניסיון לחלק באופן מלאכותי את יו"ש לשניים – צפון השומרון וכל היתר. יש מעט צדק בדבריהם, מכיוון שצפון השומרון אכן הפך למדינת טרור וכעת לזירת מלחמה של ממש, אך יחד עם זאת הם פיצלו את הזירה לחשובה – וחשובה פחות.
תחת פיקודו של אלוף פיקוד מרכז לשעבר יהודה פוקס נעשה בשנים האחרונות ניסיון נואש לשמר את השגרה. תחת שם הקוד "שמירה על מרקם חיים" העלימו עין מאלפי נשקים ואמצעי לחימה שחדרו אל השטח ואפשרו תנועה בתוך השטח בלי מחסומים. זעקות המתיישבים שהדבר ייגמר בדם נענו במשיכת כתף ובתשובה ש"יהיה בסדר". שמות מכובסים ניתנו לפעולות בשטח. במקום תבוסה לאויב נטמע המושג "כיסוח דשא", במקום ניצחון החלו לדבר על "מחבלים שהיו ויהיו". כעת ההגדרה של מקבלי ההחלטות היא "זירה משנית".
ובעוד בממשלה ובצה"ל מנסים לא לדרוך על ביצים, המחבלים עשו כרצונם בשטח. האבנים הוחלפו בסכינים, הסכינים הוחלפו ברובים, וכעת הרובים הוחלפו במטעני חבלה. לפני שבועיים המושג מכונית תופת ביהודה לא היה מתקבל על הדעת, כעת מדובר באירוע שבשגרה.
הפיגוע הנוכחי התרחש בכרמי צור וצומת הגוש, אבל צריך להתייחס אליו כאילו היה בירושלים או באר שבע. זה פיגוע שלא היה בישראל כבר 20 שנה, ומזכיר זמנים אפלים. אם לא נגדע כעת את הטרור במלואו, נצטרך לקבור שוב ילדים במועדונים ונשים וגברים באוטובוסים. מול פיגועים כאלו צריך להסיר את הכפפות ולשנות מושגים. עם כל הכבוד, אוטובוס מתפוצץ בכפר סבא או ברעננה הוא לא זירה משנית, ועם כל הכבוד לכיסוח דשא – יש צורך בעקירת השורשים.
