שיר או מנגינה עצובים יכולים בקלות ליצור אצלנו אווירה מלנכולית. מצד שני, כשאנחנו כבר שרויים בתוגה, דווקא מוזיקה עצובה יכולה להיות קרש הקפיצה שלנו החוצה. פסיכולוגים מצאו כי בניגוד לדעה הרווחת, מוזיקה עצובה אינה מעמיקה מצב רוח ירוד אלא משמשת כלי תרפויטי לעיבוד ולהתמודדות.
מדוע, אם כן, שאלו עצמם פסיכולוגים רבים, אנשים ששרויים בעצב נוטים להאזין למוזיקה עצובה? האם הם רוצים לשקוע עמוק יותר במצב הרוח במקום לצאת ממנו?
זו, כאמור, הייתה ההנחה המתבקשת עד ממש לאחרונה – שכן בשנת 2019 פורסם מחקר שסותר אותה. ד"ר כריסטיאן ג'ארט כותב ב-Research Digest, מגזין האונליין של החברה הבריטית לפסיכולוגיה כי "החוקרים מציגים ראיות המצביעות על כך שאנשים בדיכאון אינם מחפשים לשמר את רגשותיהם השליליים, כי אם תופסים מוזיקה עצובה כמרגיעה ומעודדת". המחקר הראה כי לאנשים בדיכאון אכן יש נטייה חזקה להאזין למוזיקה עצובה, אך היא לא גורמת להם להתבוסס בצערם. למעשה, הם דיווחו על רגשות חיוביים יותר לאחר ההאזנה.
למוזיקה יש ערך אסתטי וערך חווייתי – והם עשויים להיות שונים
החלק שהיה חסר לחוקרים עוסק בשאלה כיצד זה קורה – מדוע דווקא מוזיקה עצובה מסייעת לעודד אותנו? מחקר אחר שפורסם ב- Science Daily מציג קצה חוט לתשובה אפשרית. המחקר מצא כי קיימת הפרדה בין האופן שבו אנו תופסים את המוזיקה ובין חוויית ההאזנה גופא. לנבדקים בדיכאון הושמעו קטעי מוזיקה עצובים ורגשותיהם נבדקו בכמה פרמטרים. נמצא כי אומנם הנבדקים תפסו את המוזיקה העצובה כטרגית יותר, אך חוויית ההאזנה עצמה, כדברי החוקרים, "השרתה בהם הרגשה רומנטית יותר, עליזה יותר ופחות טרגית".
החוקרים מציינים כי האזנה למוזיקה עצובה בשעת דיכאון מעוררת קשת רגשות אמביוולנטית, אך התוצאה הסופית היא שיפור במצב הרוח. המחקר מאיר את קיומם של שני סוגי רגש בסיטואציה המדוברת: רגש אסתטי כלפי המוזיקה, ורגש חווייתי כתוצאה מהאזנה לה. עתה ננסה לברר מה בדיוק במוזיקה העצובה מייצר את הפער.
כפי שג'ארט טוען, על פי ההיגיון הבריא האזנה למוזיקה שמחה בשעת עצב היא פשוט לא בטוב טעם. אך טבעי להימשך למוזיקה שהולמת את הרגש שלנו. אפשר להניח, אם כן, שצד אחד של המשוואה די מסביר את עצמו: אנו נשאף להתאים את האסתטיקה המוזיקלית למזג האוויר הפנימי שלנו באותו רגע.
כדי להסביר כיצד מוזיקה עצובה מעודדת אותנו עלינו להתחקות אחר התהליך הרגשי שאנו עוברים בשעת האזנה למוזיקה כשאנו שרויים בעצב או בדיכאון. סרטון מבית ערוץ היוטיוב Noisey מספק לנו הצצה אינטימית לתהליך כזה במצב קיצוני במיוחד – התקף חרדה. אומנם לא מדובר בחפיפה אחד לאחד עם עצבות ומוזיקה עצובה, אבל עדותו החושפנית של ריאן באזיל, עורך במגזין Vice, על התקפי החרדה שלו – וכיצד מוזיקת אמביינט מסייעת לו להתמודד – בהחלט שופכת אור על המנגנון ומציגה קווים מקבילים רבים.
האזנה למוזיקה מסייעת לנתק אותנו מהעולם הפנימי של העצבות
איך נראה התקף חרדה? באזיל מתאר: "רגליי מתחילות לרעוד ומחשבותיי לא מפסיקות לדהור. זה כאילו התנתקתי מהמציאות ונכנסתי לעולם בתוך הראש שלי". המקרה הספציפי שהוביל אותו למפגש עם מוזיקת אמביינט היה חמור במיוחד. "חשבתי שאני הולך להישבר ולצאת מדעתי. כשהבטתי על עצמי במראה פניי נראו שונים לגמרי וכמעט הזמנתי אמבולנס". באותו ערב, אובד עצות, נזכר שפעם המליץ לו מישהו על מוזיקת אמביינט והוא החליט לנסות.
"כשאתה בחרדה", הוא מסביר, "חשוב להרגיש מקורקע". הדרך לכך היא באמצעות חוויה חושית מלאה. ככל הנראה, החושים מסייעים לרתק אותנו אל המתרחש בחוץ ובכך להסיט אותנו מההשתוללות הפראית שמתרחשת בפנים. מאפייניה של מוזיקת אמביינט, מסביר באזיל, עובדים על החושים בדרך כזו שמשאירה בדיוק את המקום המתאים למחשבה צלולה. המוזיקה שקטה ורגועה. הרבה יותר קרובה לעצוב על הסקאלה. היא בנויה מצלילים מגוונים עם רווחים נדיבים ביניהם, מה שמעסיק את חוש השמיעה במידה מאוזנת המאפשרת להתרכז בסביבה החיצונית. "בכל פעם שאני מאזין לה [למוזיקת אמביינט], הצליל הכללי של סביבתי הופך לבהיר אך שלו, מה שעוזר להחזיר אותי למציאות".
למוזיקה עצובה מספר טריקים בשרוול, אך כולם מובילים לאותה תוצאה
התהליך שמתאר באזיל קשור לחוויה החושית הספציפית למוזיקת אמביינט. האסתטיקה שלה פועלת על המוח באופן שמרגיע אותו. כך, מוזיקה שנמצאת איפשהו בין ניטרלית לעצובה מסייעת להוציא אותו מהתקף חרדה. ואולם, למוזיקה יש כלים נוספים מעבר לחוויה החושית. במאמר נוסף ב-Research Digest מציג ג'ארט מחקר שמסביר מדוע אנשים נמשכים למוזיקה עצובה כשהם עצובים. במקרה זה החוקרים לא בדקו רגשות, אלא ערכו מעין שאלון העדפות. הנבדקים למעשה תיארו במילים שלהם מה עובר עליהם כשהם עצובים ומאזינים למוזיקה עצובה.
החוקרים גילו מספר תשובות שחזרו על עצמן. למשל השאיפה להתאים את המוזיקה למצב הרוח במטרה לעבד את הרגשות במקום להיפטר מהם. או הצורך לעורר נוסטלגיה וזיכרונות הקשורים למושא העצב. חלק טענו כי למרות שהמוזיקה עצובה הם מצאו בה מסר של תקווה. אחרים השתמשו במוזיקה לצורך פורקן רגשי והיה מי שנעזר בה כהסחת הדעת ההולמת ביותר, שכן מוזיקה שמחה פשוט לא התאימה. חלק אף ראו במוזיקה אלמנט המחבר לאנשים ספציפיים או לחוויה האנושית ככלל.
התיאורים הללו מתכתבים עם המחקר שהראה כי קיים הבדל בין הערך האסתטי לערך החווייתי של מוזיקה, וכן עם אפקט מוזיקת האמביינט של ריאן באזיל. מוזיקה עצובה, עושה רושם, משמשת כצינור שדרכו אנו עוברים בשעת משבר ויוצאים מעודדים יותר. בתוך הצינור אנו יכולים לעבור חוויה חושית, רגשית, חברתית ואפילו רוחנית. אבל תהא הכניסה אשר תהא, מוצא אחד לצינור – מוזיקה עצובה מפחיתה את הווליום של הרגשות השליליים ומשאירה אותנו רגועים ואופטימיים יותר.
