מבין כלל פעילויות המחאה בשנה שקדמה למלחמה, זו של האחים למרד, שניכסו לעצמם את המושג "אחים לנשק", היא החמורה מכולן. אמנם התרגלנו להשתלטות הזאת על המושג, אך היא מדהימה בכל פעם מחדש. המונח "אחים לנשק", המבטא גיבוש יחידתי, ערבות הדדית, אחוות לוחמים ונכונות לחרף את הנפש למען החברים ליחידה, נפל בשבי של ארגון שקרא להפסקת התנדבות לשירות ולפגיעה בכשירות המבצעית. בקיצוניות שבגרסאות הצהירו חלק מפעיליו שגם למלחמה לא יגיעו.
שיבושי תנועה קשים, קריאה להפסקה ולמשיכת השקעות בישראל, ואפילו הטרדת נציגי הקואליציה בחו"ל והזמנת גורמים בינלאומיים להתערב בסוגיות פנימיות הם חמורים מאוד. אולם פעילויות אלו לא מגיעות לחומרת איומים מאורגנים עד כדי פגיעה בכשירות המבצעית של יחידות צה"ל, במטרה להכניע ממשלה נבחרת ולהניא אותה מביצוע מדיניות.
אם זה הולך כמו סרבנות
שום מכבסת מילים המתארת את התופעה כהפסקת התנדבות לכאורה לא תשנה את המציאות. מדובר בקציני מילואים, המודעים היטב לחיוניות הרבה של תפקידיהם השונים בטייסות קרב ובבורות השליטה. הם מכירים את מבנה היחידות וסגנון השירות, ולכן יודעים היטב שהיחידות תלויות לחלוטין באנשי המילואים. בהיקף מסוים של "הפסקת התנדבות" מדובר בפירוק היחידה, כפי שהעיד אחד המרואיינים בתחקיר ששודר השבוע בתוכנית "זמן אמת" בכאן 11. לכן, כאשר מדובר במהלך מודע, מאורגן ונרחב להפסקת ההתנדבות, זה חמור בהרבה מסרבנות כזו או אחרת שאותה הכרנו בעבר.
בתחקיר ששודר השבוע על חיל האוויר, הועמדה השאלה אם אכן היתה פגיעה בפועל בכשירות, או שהיה מדובר רק באיום שלא באמת פגע בכשירות. ייאמר מייד שברמה העקרונית והמעשית זה לא באמת משנה. עובדתית, עצם האיום בפגיעה בכשירות וההצהרות מאז שהפגיעה כבר מתרחשת, בוודאי הביאו לחרדות בציבור ובקרב מקבלי ההחלטות. ועדות החקירה וחוקרי התקופה יענו בעתיד על השאלה באיזו מידה האיומים הללו נתפסו בסביבה העוינת כקפיצת מדרגה בהתפרקות החברה, התפרקות שעודדה את אויביה לפגוע בה קשות כמו שאירע ב־7 באוקטובר.
יש מספיק עדויות משמעותיות לכך שהיתה פגיעה בפועל בכשירות. חשובה במיוחד עדותו של מפקד פלמחים, שהעיד בפני הפרשן הצבאי מ"וואלה" ד"ר אמיר בוחבוט כי היתה התייצבות של 100 אחוז, אבל "לא כולם חזרו לטוס כי צריך לבנות להם כשירות. אנחנו נשלם על זה מחיר כי הם לא כשירים באופן מלא". מפקד ביה"ס לבקרה אווירית ופיקוח טיסה טען, כפי שדיווח עמית סגל, כי "סביב המחאה היו מילואימניקים לא מעטים שלא היו כשירים למשימה".
אחד הניסיונות המגוחכים במיוחד הוא הניסיון להציג את הפסקת ההתנדבות כחלק ממחויבות דמוקרטית לאי־ציות אזרחי. דיון בהצדקת אי־ציות אזרחי מחייב דיון נרחב בהרבה מיריעה זו. מעניין לראות שבמסה על "הצדקת אי־ציות אזרחי בגין פגיעה ביסודות החוקיות" טען פרופ' אבי שגיא בשיא המאבק ברפורמה, שישראל קרובה מאוד למצב שבו אכן יוצדק אי־ציות אזרחי. אולם, הוא מעיר, "לניתוח זה יש השלכות על שאלת החובה האזרחית המושתתת על הצבא להגן על אזרחי המדינה… לאור הניתוח שהצעתי ברור שחובה זו לא פגה, גם אם השלטון איבד את תוקפו". איום בפגיעה בכשירות המבצעית, ובוודאי פגיעה בפועל בכשירות, נמצאים מחוץ למרחב המוכר של אי־ציות אזרחי שדמוקרטיות אמורות להכיל, מסיבה פשוטה: במדינה כמו ישראל, הנמצאת בסביבה עוינת, כל פעולת הצבא מוכוונת להגנה על ריבונות המדינה ולהגנה על ביטחון אזרחיה ותושביה, ולא על שלטון כזה או אחר.
מעניין לראות שמגוון רחב של הכותבים על אי־ציות אזרחי באהדה, מדגישים ברמות שונות את הנכונות של הדוגל באי־ציות לשלם מחיר על אותו אי־ציות. יתר על כן, תשלום מחיר אישי דוגמת הליכה לכלא או נידוי חברתי נחשבים נשגבים, מתוך הכרה וכבוד לפרטים המוכנים לשלם מחיר כדי לצאת כנגד מה שהם רואים כחוק או כמדיניות בלתי ראויים.
האחים למרד לא רק לא משלמים שום מחיר אישי, אלא שבאליטות שאליהן הם משתייכים הם נישאים על כפיים. חרטטני אתיקה ומוסר ושרלטני משפט בעלי הילה אקדמית גיבו אותם, עודדו אותם והסבירו להם עד כמה הם מציליה כביכול ומגיניה לכאורה של הדמוקרטיה.
חשוב גם להדגיש שעד לרגע זה לא נשמעה אצלם איזו חרטה על איומי הפגיעה בכשירות. בראיון המשותף בעיתון "מקור ראשון" שערך אלישיב רייכנר עם אחד מפעילי האחים למרד איל נוה והרב איתן אייזנמן, נשאל איל נוה: האם "טעיתם בקריאות הללו" שלא להתנדב? "זה כמו להוריד חצי יד", ענה נוה, היה להם ממש קשה, אבל "לא נותרה לנו ברירה". נוה נזהר מלהודות שהם טעו או להביע חרטה.
עדיין בארגז הכלים
חמורה במיוחד העובדה שנשק הפסקת ההתנדבות עדיין במחסן האחים למרד. בהמשך הראיון הוא נשאל האם "אתה מסכים עכשיו עם הדרישה להשאיר את הצבא מחוץ לכל מחאה?", ועל כך ענה את התשובה המדהימה "לא בחנתי את זה". אפילו במסגרת ראיון "אחדות והסכמה רחבה" נוה לא היה מסוגל לומר שבעתיד הצבא יהיה מחוץ לכל מחאה.
רבות מדובר כיום על הצורך בבנייה מחדש של צה"ל לנוכח האיומים החיצוניים שהתוודענו אליהם בשנה האחרונה. מן הראוי שצה"ל ייבנה מחדש גם בהקשר המוגדר של האיומים הפנימיים עליו. ראוי ששר הביטחון הבא (מהנוכחי אין ציפיות כאלה) יקרא לרמטכ"ל הבא (מהנוכחי אין ציפיות כאלה) מייד עם כניסתו לתפקיד, וינחה אותו חד־משמעית: להרחיק מכל סוג של שירות צבאי את הנהגת האחים למרד.
