"כשמנשקים לך את היד את אולי מרגישה מאוד מאוד טוב אבל צמיד של יהלומים וספירים נשאר לנצח", מסבירה לנו בסבלנות לורליי לי, גיבורת "ג׳נטלמנים מעדיפים בלונדיניות אבל – ג׳נטלמנים מתחתנים עם ברונטיות". התובנה הנ"ל, יחד עם העובדה שהמילה "יהלומים" מופיעה עוד 49 פעמים לאורך הספר, הובילו, כך נדמה, ליצירת הקלאסיקה העל־זמנית "יהלומים הם חבריה הטובים ביותר של האישה" – השיר שביצעה מרילין מונרו בסרט המבוסס על הספר, ושעליו ביססה מדונה את הקליפ שלה ל"נערה חומרנית" 30 שנים מאוחר יותר.
"ג׳נטלמנים מעדיפים בלונדיניות אבל – ג׳נטלמנים מתחתנים עם ברונטיות", מאת הסופרת אניטה לוס, מורכב למעשה משני ספרים שונים שחוברו להם יחדיו. שניהם מסופרים בקולה של לורליי לי, אישה צעירה ומושכת, שמעבירה את זמנה בבילויים ובקניות עם גברים עשירים המממנים את אורח חייה ("אז אני די אשמח לראות את מר אייזמן כשהוא יגיע. כי תמיד יש לו משהו מעניין לדבר עליו, בפעם האחרונה שהוא היה כאן למשל הוא נתן לי צמיד אזמרגד יפהפה").
בספר הראשון, "ג׳נטלמנים מעדיפים בלונדיניות", שהיה הספר השני הנמכר ביותר בארה"ב לשנת 1926, מתוארות הרפתקאותיהן של לורליי וחברתה דורות׳י, היוצאות למסע באירופה, שאליו שלח אותן פטרונה העשיר של לורליי כדי למנוע ממנה להתחתן. בספר ההמשך, "אבל ג׳נטלמנים מתחתנים עם ברונטיות", לורליי מספרת את סיפור חייה של דורות׳י מילדותה ועד הגיעה למנוחה ולנחלה, יצא לאור שנה אחרי, ב־1927.
הספר המאוחד הוא קומדיה סאטירית שנונה, השמה ללעג את אמריקה ההדוניסטית של שנות ה־20 של המאה הקודמת, ואת האופן שבו נשים יפות מסובבות סביב אצבען גברים עשירים ומתוחכמים (לכאורה). לוס, שהפכה ב־1912 לאישה התסריטאית הראשונה שנשכרה לתפקיד על ידי אולפן, סיפרה שאת ההשראה לספר קיבלה כאשר נסעה ברכבת ואיש מהגברים לא סייע לה לשאת מזוודות כבדות. מיותר לציין שלוס, רחמנא ליצלן, היתה ברונטית. אותם גברים ממש, אגב, מיהרו לסייע לאישה בלונדינית, כשזו הפילה ספר שקראה.
הטון של הספר שייך לקטגוריית "המספרת הטיפשה־לכאורה שחכמה, למעשה, יותר מכולם". כך למשל, "וכשהנרי חזר הביתה מהסעודה, התגנבתי לחדר שלו בחלוק הוורוד השקוף החדש שלי, וסוף־סוף הצלחתי לגרום לו להבטיח לי שנגור בניו יורק, איפה שהחיים שלנו יכולים להיות יותר מנטליים. וככה נתתי להנרי מינוי ל'מועדון ספר החודש' שאומר לך איזה ספר אתה צריך לקרוא כל חודש כדי שהאינדיווידואליות שלך תבלוט. וזה באמת דבר בלתי רגיל, כי הוא גורם ל־50,000 אנשים לקרוא כל חודש את אותו ספר".
העניין הוא שגם קלאסיקות צריכות לעמוד במבחן הזמן, ואולי גם במבחן המקום, אם מחליטים להוציא אותן מחדש. יש צורך באיזושהי על־זמניות, איזושהי רלוונטיות לכאן ולעכשיו, ואם לא – כדאי שלכל הפחות העלילה והדמויות יהיו מענייניות מספיק, גם אם התקיימו בעידן אחר לחלוטין. בעיניי, ועל אף הכתיבה הסאטירית המשובחת, כל אלו אינם מתקיימים ב"ג׳נטלמנים".
ראשית, הספר נכתב כסאטירה על שנות ה־20 בארה"ב – תקופה של הדוניזם, מותרות ותאוות בצע, שהסתיימה עם השפל הכלכלי וקריסת הבורסה ב־1929. קשה להזדהות עם תיאורי העושר הדמיוניים והבטלה היומיומית של אותה תקופה. יתרה מכך, מכיוון שמדובר בסאטירה, הדמויות רדודות, כמעט פלקטיות, לא מעניינות מספיק ולא מתפתחות לאורך הסיפור.
כדי לגשר על הפערים, ההוצאה בחרה לשבץ 47 הערות מבארות במקרא שבסוף הספר. זהו מספר גדול, שיוצר חוויית קריאה מקוטעת. כשקוראים את תוכן ההערות, ניכר שמדובר ברפרנסים אמריקניים מאוד, כך שהרלוונטיות לקורא הישראלי נמוכה.
ומה שבעיקר לא שרד את מבחן הזמן, הם היחסים בין הגברים לנשים. הקונספט של האישה היפה שמסתדרת בעולם באמצעות שנינותה והקסמים שהיא מהלכת על הגברים מיושן ומשומש, ולא עובר חלק בגרון בתקופה שבה נשים נמצאות בעמדות מפתח, כך שכל הסיפור נותר תלוש.
הספר, שהתחיל כאסופת מערכונים שהתפרסמה בעיתון וקובצה לה יחדיו, נותר אנקדוטלי ביסודו. פעם אחר פעם לורליי, הגיבורה, פוגשת גבר, שאותו היא מפעילה בחן גדול, וכך חוזר חלילה. אך מה שמשעשע בפרק הראשון הופך למייגע בפרק החמישי. ונכון, הכתיבה הקומית של לוס מבריקה, לא פחות, ואפשר להבין, לאור כל הפרות הקדושות שהיא שוחטת, כיצד הפך הספר להצלחה כבירה בזמנו. אך במהלך הקריאה לא יכולתי שלא לתהות, האם זו באמת הקלאסיקה שהקהל הישראלי זקוק לה עכשיו?
