ליאת אצילי גדלה בקיבוץ שמרת שבגליל, והכירה את בעלה אביב בסמינר של השומר הצעיר כשהיו בני 14. הם נפגשו בטיולים ובסמינרים, ואחרי התיכון עשו יחד שנת שירות בחיפה, שם התהדק הקשר והם הפכו לזוג. כבר בתחילת הזוגיות שלהם ליאת ידעה שאביב יהיה אב ילדיה. אחרי הצבא היא הדרימה יחד איתו לעוטף עזה – למקום שבו הוא גדל, קיבוץ ניר עוז.
אחרי תקופת מגורים קצרה בקיבוץ, השניים נסעו לטיול של שלוש שנים, חזרו והתבססו בניר עוז, התחתנו והביאו לעולם שלושה ילדים: עופרי, איה ונטע. ליאת עבדה בבית הספר האיזורי כמורה נערצת להיסטוריה ואזרחות, ובעלה אביב ניהל את המסגרייה ואת המוסך של הקיבוץ, היה אמן רגיש ומוכשר וגם חבר בכיתת הכוננות. בניר עוז הם הקימו חיים ומשפחה, ושם גם היו יחד בשביעי באוקטובר.
באותה שבת הם התעוררו בביתם לקולות צבע אדום, ולאחר מכן גם שמעו ירי מסיבי. אביב בעלה יצא החוצה כדי לראות מה קורה, ושניהם לא ידעו שהוא יצא למה שהתברר כקרב האחרון שלו כחבר כיתת הכוננות. הוא הספיק לשלוח הודעה קולית: "יש פה כמה חבר'ה בקיבוץ, הורדנו כמה, אנחנו סורקים. שתו מים, נסתדר". אביב נהרג, וגופתו נלקחה לרצועה.
באותו הזמן, ליאת הסתתרה בביתה וקראה את ההודעות של אנשי ניר עוז. היא נעלה את דלת הממ"ד והתחילה להריח את העשן. עוד לפני שהחליטה אם לברוח מהממ"ד או לא, נכנסו שני אנשי חמאס חמושים שאמרו לה לבוא איתם. "חשבתי, אוקיי, הם לוקחים אותי עכשיו, אבל בטח יחזירו אותי צ'יק צ'ק", היא שחזרה. "חוץ מזה, מה אני אמורה לקחת?".
החטיפה לא נעשתה באיומים, או בהפחדה. אנשי החמאס אמרו שבגלל שהיא אישה, הם לא יפגעו בה. המחבלים אפילו עזרו לה לחפש את משקפי הראייה שלה – שלא נמצאו. הבית עלה באש, וליאת יצאה יחד איתם לקיבוץ. "ראיתי את כל המכוניות מנופצות ושרופות, זה הויז'ואל שיש לי", היא סיפרה. "לקחו אותי למכונית שחיכתה ליד חדר האוכל ובה היה שכן שלי. מאוד הרגיע אותי לא להיות לבד ולראות מישהו שאני מכירה".
"הוא עשה לי תדרוך", ממשיכה ליאת, "הוא אמר לי שהולכים לקחת אותנו לתוך הרצועה, שלא יבואו לחלץ אותנו, שתהיה עסקה, שזה ייקח הרבה זמן. מבחינתי, הוא הציל את חיי. לא יודעת מה הייתי עושה אם לא היה המפגש הזה, באיזה מצב הייתי מגיעה. זה גרם לי להבין את הסיטואציה, שלא הבנתי בכלל עד לאותו הרגע". אותו שכן עדיין נמצא בשבי חמאס.
ליאת אצילי עם שחרורה מהשבי | צילום:
דובר צה"ל
מיד כשהשניים הגיעו לעזה הפרידו ביניהם. ליאת הגיעה לבית של משפחת אחד החוטפים, לאחר שקיבלה שמלה ומטפחת לכסות בה את הראש. "הבינו שאני בהלם", סיפרה על בני משפחתו של החוטף – בהם גם ילדים קטנים. "כל הזמן ניסו להרגיע אותי, להגיד לי שלא יעשו לי שום דבר. ואז ביום ראשון באו ואמרו לי, טוב, את כבר לא בטוחה פה". המחבלים לקחו אותה לדירה אחרת, בה שהתה חטופה נוספת – אילנה גריצווסקי. במשך כל התקופה הן שהו יחד, עם שני מחבלים ששומרים עליהן.
דווקא השעות של הלילה היו מחזקות בשבילה, בהן היא הצליחה לחשוב מחשבות טובות. ליאת מספרת ששעות הבוקר הן שהיו קשות: אילנה והיא היו משחקות בסולמות ונחשים, ממציאות משחקים, ואז היה מתחיל בכי. "אלה היו שעות שהייתי נלחצת בהן וחושבת מה קורה עם המשפחה", היא מספרת. "ככל שהארוחה הייתה יותר מאוחרת, אז היום עבר יותר מהר. אחרי האוכל היינו עוד קצת משחקות, היינו עושות קצת ספורט, קצת מתיחות, תרגילים, ואז עוד קצת משחקות, מדברות, חושבות".
אילנה עודדה את ליאת, וליאת את אילנה. הן דיברו על אנשי הקיבוץ, תהו מה קרה להן. אילנה שיתפה בחששות לגבי בן זוגה מתן, שגם הוא עדיין מוחזק בידי חמאס. לפנות ערב השתיים ראו מעט חדשות, ולכן גם ידעו קצת על מה שקורה בארץ באותו הזמן. "ידעתי כמה נהרגו, וכמה חטופים יש. הכנתי את עצמי לאופציה הכי גרועה והבנתי שאני לא יכולה להרשות לעצמי לחזור שבר כלי. אני חייבת להיות שם בשביל איה".
המחבלים, כל אותה תקופה, הסבירו להן שהם חייבים לציית – שהם חלק מהארגון, שהם לא מחליטים, ושלא חשבו שיחטפו נשים. "בסוף הם שיתפו פעולה עם הדבר הזה", ליאת אומרת, "אבל הם יכלו גם להתעלל בנו, גם לפגוע בנו, גם סתם להזניח אותנו, והם לא עשו את זה. הם באמת עשו מה שהם יכלו כדי לספק את הצרכים שלנו, לא רק הבסיסיים. ביקשנו בגדים להחלפה, הביאו לנו בגדים להחלפה, רצינו לכבס, יכולנו לכבס. באמת כל מה שביקשנו והם יכלו לספק לנו, הם סיפקו. וגם התייחסו אלינו ברמה האישית". יחד עם זאת, השובים עדיין בחרו לשתף פעולה עם המעשה המחריד של חטיפת נשים והחזקתן בשבי.
ליאת אצילי ובן זוגה אביב ז"ל
בזמן השבי, לליאת הייתה נקודת מבט סקרנית על החוטפים – היא רצתה לדעת כמה שיותר, לנצל את הזמן בו היא נמצאת בעזה. היא שאלה על המשפחות שלהם, על חיי היום-יום, על החמאס ועל החיים ברצועה. היא ידעה שהיא תלויה בהם, והפחיד אותה שהם ימותו או ילכו ולא יחזרו. "נגיד, הם סיפרו לי שהם מעולם לא יצאו משטח הרצועה. הם שאלו אותי אם אכלתי במקדונלד'ס. אמרתי להם, 'מי אוכל במקדונלדס, גועל נפש'. אז הם אמרו, בפרסומות זה נראה כל כך טעים".
גם הפרספקטיבה שלה כמורה להיסטוריה שיחקה תפקיד בשבי. "אני כל הזמן חושבת איך זה ייכתב בספרי הלימוד? איך ילמדו את זה? יש בזה משהו מאוד מנחם. להסתכל כל כך הרבה קדימה ולהכניס את זה לאיזשהו קונטקסט. וזה מאפשר גם לדמיין נרטיב. יש אחריות מאוד כבדה בלעצב נרטיב. ויש גם משהו שהוא מנחם, הוא מאפשר לספר את הסיפור שאני חושבת שצריך לספר, שאני רוצה שיהיה הסיפור. נרטיבים מטבעם לא סובלים מעודף מורכבות. זה קצת משחרר גם".
ליאת לא האמינה שתקופת ההמתנה בשבי תיקח כל כך הרבה זמן, וגם השובים שלה לא האמינו. ככל שנקפו הימים, התחילו רחשים על עסקה שתתרחש בפעימות. בלילה אחד מורט עצבים, בהן תהו אם יהיו חלק מהפעימות או לא, הייתה דפיקה בדלת. "הגיע הבחור שהם אמרו שיבוא להוציא אותנו. הם הלכו למטבח והסתודדו, ואז באו ואמרו לנו, אתן הולכות הביתה. הם אמרו לנו להתלבש יפה והוציאו אותנו מהדירה, היינו בהיי מטורף. מהדירה לקחו אותנו לנאסר, בית החולים. היינו בטוחות שאנחנו הולכות הביתה באותו יום. עד שהבנו שאנחנו לא הולכות הביתה ביום הזה".
הנשיא ביידן וליאת אצילי בפגישה בבית הלבן, ארכיון | צילום:
מתוך חשבון ה-X (טוויטר לשעבר) של הנשיא ביידן
לבית החולים צירפו אליהן חטופים נוספים מניר עוז, והם החלו להחליף ביניהם מידע, להשלים את הפאזל של החטיפה, של השבי, של מה שקורה בישראל. ביום שלמחרת, אחרי הרבה מאוד מתח ומחשבות, היא עברה יחד עם חטופים נוספים לידי הצלב האדום, ומשם לידי צה"ל. "הדבר הראשון ששאלתי זה מה קורה עם הילדים שלי, ומה קורה עם אביב. באותו שלב הגרסה הרשמית עדיין הייתה שאביב נפצע ונחטף, למרות שבמשפחה ידעו כבר שהוא כנראה לא בחיים – שהסיכויים לכך קלושים". ליאת פגשה את שלושת ילדיה, ולאחר מכן את הוריה. למחרת, הגיעה הבשורה המרה על אביב.
"מבחינתי, הדרך הכי טובה, הכי ראויה והכי נכונה לי להנציח את אביב היא להחזיר את ניר עוז לחיים", היא אומרת. "יש כאלה מהקהילה שמרגישים מאוד מאוד שונה. יש כאלה שטוענים שצריך לשמור את ניר עוז כמו שהוא עכשיו, שיש בזה חשיבות היסטורית. יש אנשים שהיו מאוד רוצים לחזור לניר עוז אבל הם לא מסוגלים מבחינה רגשית, נפשית, וזה גם מובן. יש שאומרים שבשום פנים ואופן לא שאי אפשר לחזור למקום הזה. מכל מיני סיבות, גם ביטחוניות".
ומלבד שאלת החזרה לקיבוץ, עומדת העובדה הכבדה, העצובה והכואבת – שחלק ממי שנחטף עדיין לא חזר הביתה. "אני חושבת שעצם זה שאנחנו מתנהלים בתוך מציאות שבה זה אפשרי לא להשיב אותם, זאת פשיטת הרגל המוסרית האיומה ביותר בתולדות מדינת ישראל. מדינה שמוכנה להקריב חיי אדם בשביל להשיג מטרות אחרות, זה לא משנה מי בני האדם האלה – בשבעה באוקטובר אלה היה אנחנו, בפעם הבאה זה יכול להיות כל אחד אחר".
