נאום נתניהו באו״ם נשא את כל הטכניקות הרגילות שבהם מרבה נתניהו לעשות שימוש בנאומיו, שימוש בעזרים (פוסטרים שבהם הציג את ״מפת הברכה״ של נורמליזציה בין ישראל והעולם הערבי ואת ״מפת הקללה״ של הציר האיראני, אשר ״מפיץ אימה וייאוש בקרב מיליונים״) ניגודיות (טרור עולמי מול ציוויליזציה מערבית) סיפורים אישיים של משפחות החטופים (הוא ביקש מהם לעמוד) ועוד ועוד.
אבל היה הבדל אחד משמעותי בין הנאום שנשא היום נתניהו באו״ם ובין הנאום שנשא נתניהו בקונגרס האמריקאי. למרות ההצלחות שנושאת ישראל בלבנון, נתניהו נראה כבוי. עיניו שמוטות, האנרגיה וההתלהבות שמאפיינים את נאומיו נעלמו ואם להתבסס על שפת הגוף שלו, היא שדרה בעיקר תשישות ועייפות.
לערער את נסראללה: החזרת תושבי הצפון – הלוחמה הפסיכולוגית האולטימטיבית
בעקבות התקיפה בדאחייה: עיריות מוציאות הוראות חדשות לתושבים בישראל
למרות שנתניהו אמן בשפת גוף ועיצוב תודעה, הקלף שמשחק לו הכי טוב זו אמונה פנימית בלתי מתפשרת בצדקת הדרך. כל מי שרואה אותו, גם אם לא מסכים עם דבריו, מסכים שנתניהו יודע להעביר מסר. המסר עובר כי נתניהו באמת ובתמים מאמין בדבריו. בנאום היום, נצפתה ירידה משמעותית ברמות האנרגיה והחיות שלו.
אם נשים את נתניהו ב״השתק״ וננתח רק את שפת גופו, הכריזמה שכל כך מאפיינת אותו, לא הייתה שם. לרוב נתניהו מאופיין בנחישות מאד. לרוב הוא מצליח להדביק את שומעיו בהתלהבות שלו, וב]רט – סוד המשיכה שלו זה סמכותיות. נתניהו משדר תמיד שהוא יודע בדיוק לאן הוא רוצה להגיע ומה יהיה הצעד הבא שלו. בנאום שנשא היום נתניהו באו״ם – זה לא היה.
היה נראה שהוא מנסה לשכנע את עצמו להאמין בדבריו שלו. כל המחוות שלו עדיין היו שם, אבל האנרגיה לא הייתה. הנאום היה רובוטי יותר מתמיד ונראה שהמופע הזה יושב על תשישות מנטאלית.
נראה שמעבר למאבקים שהוא סופג מבית, חילוקי הדעות מול האמריקאים מייצרים אצלו חוסר וודאות בנוגע להמשך. נתניהו אכן דיבר על המאבק המוצדק שלנו ושרטט גבולות אדומים שמסבירים על מה לא נהיה מוכנים להתפשר אבל אם ננתח את דבריו, הוא בילה יותר זמן בלהכפיש את האו״ם, את התובע, את אבו מאזן, את כל מי שלא רואה את המאבק שלנו כמוצדק, אבל מעט מאד זמן בלומר איך הוא רואה את הסיום.
העדר כוונות בנוגע להמשך הדרך מרמז על כך שנתניהו בחוסר וודאות מההמשך ולא בטוח מה יהיה הצעד הבא.
דבר נוסף שהיה מאד בולט בנאום שלו היה האזכור של התכניות שלו מול סעודיה. לאזכור זה יש מטרה משנית ומטרה מרכזית. המטרה המשנית היא להדגיש שהוא לא נגד שלום עם העולם הערבי – ״שלום עם השכנים הפלסטינים שלנו ניתן להשגה״. נתניהו מנסה לייצר הפרדה ברורה בתוך העולם הערבי ובכך לגרום לעולם להבין שיש רעים ויש טובים.
המטרה המרכזית היא מעט שונה. נתניהו מתחיל לחשוב על מורשתו. לנתניהו, כמו למנהיגים נוספים המונעים על ידי חלומות לגדלות ולתהילת עולם, יש צימאון גדול להכרה. במודל המנטאלי שהוא בנה לעצמו, בתפיסת העצמי שלו, הוא חש תחושת שליחות עמוקה. בפנטזיה שלו הוא גואל העם היהודי. ביבי באמת ובתמים מאמין בכך.
נתניהו מונע מאידיאולוגיה עמוקה שלפיה משמעות חייו היא להנהיג את העם היהודי. בנקודת זמן זו נתניהו מתחיל לחשוב על מורשתו. הוא חושש שיזכרו לו את הכישלון של השביעי באוקטובר ולכן נותן משקל רב להסכם אזורי.
״שלום כזה יהיה ציר מרכזי של ההיסטוריה, פיוס היסטורי בין ישראל לעולם הערבי. שלום כזה יביא את הבסיס לברית אברהם גדולה אף יותר והיא תכלול את ישראל, ארה״ב, סעודיה וכל מי שרוצה בשלום. אני מאמין שהחזון הזה יכול להתגשם והרבה יותר קרוב ממה שאנשים חושבים.״
כשאדם מתבונן אחורה ולא קדימה, זה מעיד יותר על המצב הפנימי בו הוא נמצא. מצב שבו הוא עושה סיכומים. מבחינתו הסכם עם סעודיה יהיה סגירת מעגל היסטורית. הוא אוחז בחזון הזה כבר שנים ולכן בחר להדגיש אותה. הבחירה הזו מעידה הרבה על המצב הפנימי בו הוא מצוי. מצב שבו הוא עושה סיכומים וחושב מה הוא ישאיר להמשך.
