בנייה מחודשת: מאחורי הקלעים על הקיץ של מכבי ת"א

גם אם מסתכלים על זה דרך הזווית הצרה של מכבי תל אביב, קו ישיר עובר בין שתי המתקפות האיראניות על ישראל. ליל ה-14 באפריל היה זה שחרץ באופן סופי את ההתפרקות של הקבוצה הקודמת, ואילו הקבוצה החדשה בצד הצהוב של תל אביב יוצאת למשחק היורוליג הראשון שלה כשערב לפני כן היא נכנסה – יחד עם כל תושבי ישראל – למקלטים אחרי מתקפה איראנית שניה.

בעולם אידיאלי, ללא המלחמה האיומה שישראל נמצאת בה כבר שנה, הקבוצה בצהוב שהיתה פוגשת הערב (חמישי) את וילרבאן, היתה עולה על הפרקט של יד אליהו – והשחקנים המרכזיים שלה היו ככל הנראה ווייד בולדווין, לורנזו בראון, בונזי קולסון ואחרים. אבל הנזק ההיקפי של המלחמה שלח גם מכבי ת"א לבניה מחדש, דווקא בעונה שהיתה יכולה להיות השיא של הקבוצה ההיא.

אם בקיץ הקודם מכבי ת"א עוד בנתה קבוצה בתנאי פתיחה סנטדרטיים, הרי שלא כך היה בקיץ המאתגר הזה. דקות בודדות לאחר המשחק האחרון של העונה הקודמת, משחק האליפות מול הפועל תל אביב, עודד קטש כבר ידע שהסגל החדש יורכב מהזרים הבודדים שירצו להישאר, מזרים חדשים שכבר שיחקו בישראל, ומזרים שנמצאים בדרך למעלה וייראו במכבי תל אביב קרש קפיצה לקריירה שלהם. ואכן, כל השחקנים שהגיעו עונים על אחת הקטגוריות.

למכבי היה קשה בקיץ הזה. מכל כיוון. עסקאות נפלו לה, שחקנים לא רצו להגיע, המו"מ מול כל אחד מהישראלים היה מורכב בדרכו. ולתוך כל הקלחת הזו נכנסו שתי דמויות חדשות, עופר ינאי ומתן אדלסון. וזה היה בעיקר ינאי, שלא רק הגיש הצעות עתק לרומן סורקין ותמיר בלאט ובמידה לא מבוטלת העלה את ערכם – אלא הציב מראה למכבי ת"א, על איך דברים יכולים להתנהל בלי מגבלת תקציב אמיתית.

מכבי תל אביב היא עדיין המועדון העשיר ביותר בישראל, אבל נדמה שהמילה "עדיין" מילת המפתח. מכבי מתגאה בהתנהלות הכלכלית המאוזנת שלה, כך שהתקציב נשען ברובו על הכנסות (מנויים, תאי צפיה, כרטיסים, זכויות שידור, ספונסרים ועוד) ופחות על השקעות (יש שיאמרו "גחמות") של הבעלים. מצד אחד, זה מה שאיפשר לה, במשך שנים, לייצר מצב שבו התקציב שלה הוא הגדול בישראל (בפער) ואיפשהו באמצע ביורוליג, אבל מצד שני, זה מגביל אותה מאוד באירועי קיצון כמו המלחמה מאז ה-7 באוקטובר.

האם – גם אם למכבי היה צ`ק פתוח כמו של עופר ינאי – ווייד בולדווין היה נשאר? כנראה שלא, משום שההחלטה שלו לעזוב היתה בעיקר עקב הרצון של המשפחה, שכן בת הזוג שלו עזבה את ישראל עם שני הילדים שלהם מיד אחרי המתקפה הראשונה מאיראן. האם זה היה משאיר את ג`וש ניבו או לורנזו בראון? גם כנראה שלא. אבל האם מכבי היהת יכולה לאפשר לעצמה סיכוי גבוה יותר להחתים שחקנים כמו ג`ונתן מוטלי? בהחלט כן.

מוטלי, לדוגמה, ביקש כ-1.5 מיליון דולר לעונה, ואי אפשר לומר עליו שהוא חשש מהמלחמה. במכבי חשבו שהוא לא שווה את הסכום הנ"ל והוא מצא את עצמו בשורותיה של קבוצה שחשבה שכן. הפערים מול דיישון פייר, שחקן שבמכבי ת"א רצו מאוד ברמה המקצועית, היו של כ-300 אלף דולר – הצעה של 700 אלף מול דרישה של מיליון. אבל במכבי לא רצו לחרוג, וכעת הקבוצה פותחת עונה כשהיא קצרה יחסית בעמדה מספר 3.

שמעון מזרחי טען במסיבת העיתונאים בתחילת השבוע ש"התקציב נשאר זהה לזה של העונה שעברה", אבל תקציב השחקנים פחת. מכבי ת"א פותחת את העונה הזו עם שישה זרים בפועל (אלפא קאבה, הזר השביעי, לא היה מצטרף אם ווניין גבריאל היה כשיר), מחליף לדריל מייקון שהוחתם פצוע טרם הגיע – ובמקום בראון את בולדווין, שהרוויחו למעלה ממיליון דולר וחצי לעונה, לא הגיעו שחקנים שמרוויחים סכומים באיזורים הללו. המשתכר הבכיר בסגל, לשם השוואה, הוא ג`ורדן לויד – 1.1 מיליון דולר.

מצד שני, מכבי ת"א אכן השקיעה יותר כסף בנכסים המקומיים שלה, רומן סורקין ותמיר בלאט. סורקין, ששודרג מ-375 אלף דולר ל-850 דולר בעונה, כשברקע החיזורים העיקשים מצד הפועל תל אביב, הוא בפועל השחקן היקר בסגל, אם לוקחים בחשבון את עניין המיסוי ועלות המעביד. גם השדרוג של בלאט וכמובן של עודד קטש לקחו נתח משמעותי מעוגת תקציב השחקנים, ועדיין, הסגל בעונה הזו – בין אם התקציב נותר זהה ובין אם פחת – הוא הרבה יותר קצר, וכנראה גם פחות איכותי, מזה של שתי העונות האחרונות.

הקיץ הזה היה לא קל גם בחדרי חדרים במכבי ת"א. אבי אבן עזב/נדחק לעזוב לאור הרצון ההדדי לסיום הקשר, ומי שמנהל כעת העניינים ברמה המקצועית הוא דייויד בלאט. המנכ"ל עדלי מרכוס פוטר והוחלף במודי פלד, מקורבו של דייויד פרדמן. ומתווה המנויים, במסגרתו האוהדים משלמים מחיר מלא ומקבלים פיצוי של 3% מהמחיר על כל משחק יורוליג שלא מתקיים בארץ, לא עבר חלק בקרב רבים מהם, בטח אחרי שגם בעונה שעברה הפיצוי שהמנויים קיבלו היה רחוק מלהיות מלא.

יש הרבה נסיבות אובייקטיביות שהביאו את מכבי תל אביב לעונת 24/25 במצב שבו היא נמצאת, רובן טמונות כמובן במלחמה, אבל בשורה התחתונה היא פותחת הערב עונה כשהיא לא באיזור של צמרת היורוליג. אתר "באסקט ניוז" דירג את 30 שחקני היורוליג הטובים ביותר – ולאלופת ישראל אין ולו נציג אחד. בולדווין, בראון וניבו, אגב, נמצאים שם. במרבית התחזיות הריאליות, מכבי נמצאת איפשהו במאבק על הפלייאין, כשלעובדה שאין לה מגרש ביתי אמיתי יש כמובן משקל משמעותי.

העניין הוא שקשה להעריך באמת איך העונה הזו תתפתח. הסגל אמנם יותר קצר ופחות נוצץ, אבל יש במכבי כמה שחקנים שיהפכו לראשונה בקריירה לשחקני יורוליג משמעותיים ויכולים לפרוץ, כמו הורד או יוקובאיטיס, יש לה סקורר סולידי מוכח ברמת יורוליג כמו לויד, יש לה ישראלים שאמורים לתת השנה את הטון כמו בלאט וסורקין ויש לה מאמן שכבר הוכיח שהוא מסוגל לגרום כל אחד מהשחקנים שלו לשחק את הכדורסל הכי טוב בקריירה שלהם. 

מכבי תל אביב נכנסת לעונה שבה היא, בהגדרה, אנדרדוג. אולי לא הערב מול וילרבאן, אבל בוודאי ברמת יורוליג. זה אולי לא ממש מתחבר עם האתוס המכביסטי ההיסטורי, אבל זו המציאות. וכנראה שזו הפוזיציה שהיא צריכה להתחיל להתרגל אליה.