"…הלכנו ברגל עד איילת השחר ועד יסוד המעלה. משם נסענו למטולה. עברנו דרך תל חי וכפר גלעדי. ביום החמישי הלכנו כולנו ברגל עד נהר הליטני. יצאנו בבוקר (ממטולה) והגענו לליטני לפני הצהריים. על יד הליטני נחנו… בשתיים וחצי קמנו ללכת. התהלכנו לאורך החוף עד המקום שקוראים לו 'הברך'. משם עלינו ושבנו למטולה לפנות ערב. …הרבה מראות וחילופי גוונים. קשה הייתה רק הירידה אל עצם הנהר והעלייה. הנהר מופלא במינו… לא ראיתי עוד נהר כזה".
תיאור ציורי זה איננו לקוח מקבוצת הפייסבוק 'סיפורים מלבנון – מה שקרה במוצבים' והוא גם כלל איננו של חייל או של פעולה צבאית. הטיול המפרך המתואר כאן נעשה על ידי אחד מהנפילים שהסתובבו בארץ ישראל לפני למעלה ממאה שנה, הלא הוא אהרון דוד גורדון, אשר בהגיעו לבקר באצבע הגליל בקיץ 1921 לא ויתר גם על טיול קטן ללבנון.
א. ד. גורדון (צילום ארכיון: אברהם סוסקין)
למען האמת, אין מדובר באירוע יוצא דופן, אולי פרט לעובדה שגורדון כבר היה אדם מבוגר בן 65, ולא לחינם הוא מתלונן על העלייה הקשה מהליטני.
הגבול ההיסטורי, וזה שנקבע על ידי סייקס ופיקו
רבים מאנשי העליות הראשונות נהגו לטייל צפונה אל ארץ הלבנון ואל נהרותיה ונופיה, ובהם גם נהר הליטני המפורסם, המצוי בסך הכל במרחק 4 ק"מ מהמושבה מטולה ומחצר תל חי. מטיבי הלכת גם הגיעו צפונה יותר אל הזהרני והאוואלי, ובוודאי שגם אל ערי החוף המפורסמות צור, צידון וביירות.
יתרה מכך, שנתיים קודם לכן, בעקבות הצהרת בלפור ולקראת תחילת המנדט הבריטי בארץ ישראל, חיים ויצמן, שמונה באותה השנה (1919) לנשיא ההסתדרות הציונית, הציג תוכנית לממשלת בריטניה, ובה נהר הליטני הוא הוא גבולה הצפוני של ארץ ישראל, ולכן גם של הבית הלאומי של העם היהודי, לכשיקום. בנמקו מדוע בחר בליטני, נסמך ויצמן על גבולות נחלתם של שבטי אשר ונפתלי בתקופת המקרא ועל מנהגיה של הקהילה היהודית בצור בתקופת המשנה, שידוע היה כי החוקים הנהוגים בגולה לא חלו עליה, משמע היא נחשבה לחלק מארץ ישראל.
כך או כך, מבחינות גיאוגרפיות והיסטוריות, לקו הליטני היגיון שבוודאי איננו נופל מההיגיון של סייקס ופיקו, שקבעו ב-1916 קו אחר, שרירותי במידה רבה, מדרום לליטני, שאיתרע מזלנו והוא הפך לקו שלבסוף התקבל ותקף עד היום.
לצורך הבנת הבעיה הישראלית בגבול הלבנון במאה השנים האחרונות, יש לשוב אל עוד אחד מענקי הארץ הזו, שגם הוא בתורו הסתובב ופעל באצבע הגליל ובגבול הלבנון לא מעט. הכוונה היא ליגאל אלון ולמושג שהנחה אותו הן כמפקד וכמצביא והן כמדינאי – "גבולות בני-הגנה".
יגאל אלון, 1976 (צילום ארכיון: סער יעקב / לע״מ).
כאשר אלון מפקד במלחמת העצמאות על מבצע יפת"ח (יפת"ח – יגאל פייקוביץ' תל חי, ראשי התיבות של שם המפקד ושל היעד שלו במבצע זה – הסמלי והאופרטיבי), ברור לו שקווי הגבול המתהווים במרחב מכילים בתוכם בעיה קשה במובן זה שטמונה בהם נחיתות צבאית ישראלית קשה להגנה, שלאורך זמן עשויה גם לעודד ולשמר את תוקפנות הצד השני.
כמפקד בכיר בחזית, אלון חותר לפתור בעצמו את הבעיה, אך פרט לקרב מלכיה, שבו תקף מתוך לבנון, מצפון לדרום, ונחל הצלחה טקטית, לא עלה הדבר בידו, וקו הגבול נשאר כמו שהוא, בעייתי מאוד להגנה.
שנים אחר כך התייחס אלון למלחמת ששת הימים וטען כי "אם הייתי בפיקוד כמו באפריל 48', ואם לבנון הייתה מתקיפה, היינו הולכים לליטני".
אין ספק מה היה גבול בר-הגנה אידיאלי בין ישראל ללבנון לתפיסת אלון, אלא שגבול כזה לא התקיים בפועל בשום שלב, וספק אם ניתן היה כלל להשיגו באמצעים דיפלומטיים או צבאיים, אז ובוודאי שגם כיום.
המחשבה העקרונית הנכונה על הליטני, בוודאי מבחינת ניתוח השטח, איננה בת-השגה וקיימא, ולו רק בשל העובדה שכיום קיימת אוכלוסייה של מאות אלפים רבים מדרום לליטני, שאף אחד לא חושב ברצינות על מציאות בה היא זזה ממקומה.
באופן כללי, רעיונות כאלה או אחרים של "נדידת עמים", פינוי יישובים או הקמה מחדש של חבלי ארץ, אינם ריאליים בעת הזו. אולי בשעת הכושר של תש"ח התנאים היו אחרים, וייתכן גם שבמלחמת ששת הימים החמיצה מדינת ישראל הזדמנות לתיקון היסטורי של גבולה הצפוני, היחיד שלא תוקן ועוצב מחדש במלחמה ההיא, אבל את הנעשה אין להשיב וגם לאלון היה ברור ש"מה שנשיג במלחמה מבחינה צבאית ומדינית, יהיה בידינו; לא תהיה לכך הזדמנות שנייה. כל מה שאנחנו עושים עכשיו במלחמה, לא נוכל לעשות כשנהיה מדינה".
רצועת ביטחון בגבול עם מדינה לא יציבה
בנוסף לעובדת היותו של גבול הצפון מרחב מאוד לא נוח להגנה מבחינת השטח, יש לקחת בחשבון גם את עובדת היותה של המדינה הלבנונית השכנה לא יציבה באופן כרוני, אגב סייקס פיקו והנזקים שהאימפריאליזם אותו ייצגו הסבו למזרח התיכון בניסיונו לכוף דגם אחיד של מדינת לאום מודרנית על חברות הטרוגניות חסרות מכנים משותפים.
בחלוף השנים, רוב מדינות הלאום הללו התפרקו או נקלעו למשברים חמורים ובלתי נגמרים כדוגמת עיראק, סוריה ולבנון. הנגזרת מכך היא גבול בין ישראל ללבנון שסובל מחוסר יציבות מתמשך, נחות ברובו, שאיננו בר-הגנה כנדרש וכראוי, הן מבחינת השטח והן מבחינת זהות הצד השני וחוסר יכולתו לאכוף את ריבונותו.
הביטוי החמור ביותר למצב בעייתי זה היה במסגרת שורת אירועים ביטחוניים קשים ביותר בשנות ה-70, אשר על המפורסמים שבהם נמנים הפיגוע באוטובוס ילדי אביבים במאי 70' (12 נרצחים), החדירה לקריית שמונה באפריל 74' (18 נרצחים), חדירת המחבלים לבית הספר במעלות במאי 74' (31 נרצחים) והפיגוע במשגב עם באפריל 80' (8 נרצחים). כל אלה ונוספים – אירועי טרור שהוביל אש"ף בתקופה בה ניצל את חולשתה של לבנון על מנת להתבסס בה ולפעול ממנה.
היכולת הישראלית הלא מספקת להגן על היישובים בגבול הצפון לאורך שורה של מקרים אלה ועל פני שנים לא מעטות, חייבה פעולות נוספות, ובהקשר זה, בהיעדר שותף אמין מצדו הלבנוני של הגבול, צמחה התפיסה שחתרה ליצירתו של עומק אסטרטגי בדמות אזור ביטחון בדרום לבנון, כתיקון של השגיאה ההיא מתש"ח ועוד קודם.
יצחק רבין ז״ל (צילום ארכיון: mark reinstein/shutterstock)
בנקודה זו ראוי לחזור אל יצחק רבין ז"ל, שהיה מעורב ביותר לאורך כמעט שלושה עשורים בנושא זה, כראש ממשלה בזמן מלחמת האזרחים בלבנון ב-1975, כשר הביטחון במשך שש שנים רצופות אחרי מלחמת לבנון בין 84' ל-90' ושוב כראש ממשלה ושר ביטחון ב-92', עד הירצחו ב-95'.
רבין היה מהמעצבים העיקריים של תפיסת הביטחון בדרום לבנון, והשקפתו בנושא זה הייתה עקבית החל מהקמת אזור הביטחון במתכונתו הראשונה לאחר מלחמת האזרחים הלבנונית ב-1975, כאשר מי שהחזיק אז את אזור הביטחון הם כוחות לבנוניים נוצריים מקומיים שהיו שותפים לאינטרס הישראלי להרחיק את הגורמים הפלסטיניים, ועד לשלהי כהונתו כראש ממשלה בפעם השנייה, כאשר כרך את רצועת הביטחון במו"מ לשלום שניהל עם סוריה. את ניסיונו ארוך השנים בלבנון אפשר לסכם היטב בעזרת התייחסות קצרה ואופיינית שלו משנת 93' בנוגע לעוד יום בו נפלו קטיושות בקריית שמונה:
"אנחנו חיים שלושים שנה עם פעולות טרור מלבנון… עשינו ניסיון ו…? נו? השגנו זאת? מה התחדש? הבעיה האמיתית היא יכולת העמידה שלנו מול טרור גם בידיעה שאין זבנג וגמרנו".
בספטמבר 84', כאשר מונה רבין לשר הביטחון, צה"ל היה מצוי בעומק לבנון כבר מזה שנתיים, לאחר סיומו הרשמי של מבצע 'שלום הגליל'. רבין הוביל את המדיניות להסגת צה"ל דרומה אל אזור ביטחון מצומצם יותר, מהלך שהושלם ביוני 85' ויצר למעשה את אזור הביטחון שהיה מוכר לנו עד הנסיגה החד-צדדית בשנת 2000.
אך גם תצורה זו של אזור ביטחון, כמו גם קודמתה בעשור שלפני, הייתה לתפיסת רבין אמצעי טקטי בשירות האסטרטגיה של מתן ביטחון ליישובי הצפון, על ידי עיצוב מחודש של מרחב הגבול, ובהיעדר אופציה מדינית מספקת.
ב-8 ביולי 93' עורך רבין סקירה אסטרטגית בפני חניכי קורס פו"מ בצה"ל, במסגרתה הוא מתייחס גם לנושא הלבנוני, וחוזר על עיקרי תפיסתו:
"אזור הביטחון קיים ויהיה קיים, רק לצורכי ביטחון ישראל. ברגע שיהיה שלום ויהיה גורם סורי שיהיה מסוגל לקיים ביטחון מלא, אין לנו סיבה להישאר שם. …אנחנו משלמים מחיר כואב גם במצב הנוכחי, ולצערי היום נהרגו שני חיילי צה"ל ממטען בפתיחת ציר (אייל לוי וליאור כביר ז"ל). עם לבנון אין פתרון אידיאלי…".
***
מנקודת ההסתכלות של רבין ואלון, כמי שבמידה רבה היו מהוגיו וממעצביו בפועל של אזור הביטחון בדרום לבנון מראשיתו, היה זה בעיקרו ניסיון ישראלי לעצב את הגבול עם לבנון כגבול בר-הגנה המעניק עומק אסטרטגי חיוני. וזאת, כאמור, על רקע הפיגועים הקשים ביישובי הצפון וחוסר היכולת להגיע להסכמות מחייבות ויציבות עם הגורם המדינתי המעורער השכן או עם גורמי כוח לבנוניים אחרים.
את מידת הצלחתו או כישלונו של ניסיון זה יש לבחון בתוך הקשר זה, ולא רק לנוכח שאלת תשלום המחיר ששילם צה"ל ושילמה החברה הישראלית כולה תוך כדי החתירה להשגת היעד.
אין ספק כי רצועת הביטחון, ועוד קודם לה מלחמת לבנון וגירוש אש"ף, סיפקו את ההישג הנדרש של שינוי המציאות בה מחבלים חודרים מלבנון לשטח ישראל למטרת פיגועי טרור רצחניים. תרמו לכך גורמים נוספים שהשפיעו גם הם על אש"ף, אבל בשילוב עם הפעולות הצבאיות ועם הקמת רצועת הביטחון, חל שיפור במציאות החיים בגבול הצפון.
אך אזור הביטחון שהוקם אל מול איום מסוג אחד (טרור פלסטיני מבית היוצר של אש"ף) לא השתנה דיו במשך השנים, גם כאשר האויב התחלף לשיעי מקומי בהכוונה איראנית וגם כאשר עלה חיזבאללה על הבמה ואף תפס את הבכורה.
רצועת הביטחון הפכה בעצמה למושא ההתקפה העיקרי של האויב החדש, ולא יישובי הצפון. אנשי קבוצת הפייסבוק 'סיפורים מלבנון' ספרו ומצאו מספר עצום של 675 חללי צה"ל בדרום לבנון מתום מלחמת לבנון בספטמבר 82' ועד הנסיגה במאי 2000. זהו מספר עצום, וזו הפכה למלחמה קשה ביותר של דור שלם, מלחמה ללא שם, ללא הכרה ולעתים גם נדמה שללא תוחלת, אבל את התפקיד המקורי שלה רצועת הביטחון מילאה בהצלחה.
מחבלי חיזבאללה לחמו בצה"ל ובצד"ל במשך שנים, ורק כמאמץ משני תקפו בירי תלול מסלול את העורף הישראלי. לכן חשוב לציין כי בחינת מהלכים צבאיים ומדינתיים רק מצד המחיר שלהם מעקרת את יכולתה של המדינה לנקוט בכלל בפעולות כלשהן, שהרי תמיד כל פעולה ממשית במציאות כרוכה בתשלום מחיר.
במוצבי דרום לבנון התרחשה מלחמת התשה ללא הכרעה, אך בזכותה מציאות החיים של האזרחים לאורך הגבול השתפרה בצורה ניכרת, ולמשך שנים. וגם כיום, במלחמת חרבות ברזל, סופרים עד כה מספר דומה של חללי צה"ל במשך כשנה של לחימה, כמחציתם ביממה הראשונה של 7 באוקטובר בלבד.
חשבונות הדמים במקרים אלה הם קשים ומורכבים, ולעולם לא נוכל לדעת מה היה המחיר של הפעולה שלא ננקטה, אבל כן ניתן לקבוע בצורה מפוכחת כי ההכרעה במציאות היא בין חלופות שלכולן יש מחיר ובכולן יש סיכוי וסיכון. בהקשר זה יש לומר בצורה ברורה כי חלופת אזור הביטחון, כמענה צבאי ליצירת גבול בר-הגנה ליישובי הצפון, הייתה חלופה ראויה ואפקטיבית, וכבעבר גם כיום כפי שדורשים רוב נבחרי הציבור בצפון, היא חלופה בת-השגה, בת-קיימא ובוודאי שראויה, לנוכח הניסיון הנורא של יישובי עוטף עזה אור לבוקר 7 באוקטובר.
אך החלופה הצבאית-טריטוריאלית, על אף שנדמה כי קל יותר בציבוריות הישראלית לשוב ולדמיין אותה ולהסכים לה, איננה היחידה ולא הייתה היחידה גם בעבר. וגם כאן כדאי ללמוד מההיסטוריה של מדיניות ישראל ולבנון, ממי שעסק בה רבות ובשלל תפקידים – יגאל אלון – למשל דרך עשייתו כיו"ר הוועדה לענייני לבנון בשנות ה-70 המאוחרות:
"בשל תפקידי כיו"ר ועדת המשנה לענייני לבנון של ועדת החוץ והביטחון, אני מנוע מלפרט יתר על המידה את דעותיי בהיבטים האופרטיביים של ביטויי הסולידאריות שלנו עם העם המרוני המותקף. אסתפק לפיכך בכמה הגדרות כלליות: ראשית, אנו רוצים בהמשכת קיומו וברווחתו של העם המרוני בראש ובראשונה מטעמים הומאניטריים. קשה ליהודי להשלים עם השמדת עם, בייחוד כאשר הדבר עלול להתרחש בקרבת ארצנו. שנית, יש לנו אינטרס לאומי בקיום חירותה של לבנון, לבל תיהפך לארץ עימות הסרה למרותה של סוריה. כאשר נימוק אנושי ואינטרס לאומי עולים בקנה אחד – כמובן שאסור לישראל להיות אדישה כלפי המתרחש אצל שכנתנו מצפון".
הביטוי המוכר של עמדה זו היה מדיניות "הגדר הטובה" ויצירתו של מעין אזור ביטחון נוצרי-מרוני בעיקרו, שישראל הייתה מעורבת בו רק מרחוק וללא נוכחות צבאית ממשית וישירה. זו הייתה עמדת אלון, ואליה הוא חתר על אף שבתו באופוזיציה באותה העת.
אך המהלך לא הבשיל, ובחלוף כשנה וחצי נפטר אלון ובקיץ 82' יצאה ישראל למבצע של"ג, בו ניסתה בצורה כוחנית להגיע אל יעד דומה של יצירת שלטון לבנוני נוצרי נוח יותר. הניסיון כשל עם הירצחו של הנשיא הלבנוני הנוצרי באשיר ג'ומייל בספטמבר 82', ובשוך הקרבות הייתה זו בכל זאת סוריה שהצליחה למצב עצמה כגורם הדומיננטי בלבנון. סוריה החזיקה בעמדת כוח זו במשך שנים ארוכות, עד להתנקשות בראש הממשלה הלבנוני לשעבר רפיק אל חרירי ב-2005.
אך בשונה מההתנקשות בג'ומייל, שגם אותה יזמה סוריה, הפעם ההתנקשות הובילה לתוצאה לבנונית לא צפויה, ובתום תקופה סוערת שכונתה "מהפכת הארזים", יצאה סוריה גם היא מלבנון. אך עד 2005, במשך כ-20 שנה היוותה סוריה גורם מפתח בלבנון שהשפיע רבות על הימשכות הישארותה של ישראל באזור הביטחון.
רבין, אשר נשא בתפקידי מפתח לאורך רוב התקופה המדוברת, הכיר בנושא הסורי כעיקרי בהקשר זה, ואליו גם כיוון רבים ממאמציו המדיניים. להבנתו, פועל יוצא של הסדר בגזרה הסורית, היווה התקדמות בנושא אזור הביטחון, כלומר קבלת אחריות סורית להשגת יציבות בדרום לבנון, דבר שייתר את אזור הביטחון ויאפשר לישראל לעזוב את דרום לבנון.
האפשרות של יציאה חד-צדדית מלבנון נפסלה על ידו, כיוון ששברה את הכלים במו"מ שניהל עם סוריה. זאת על אף שבמקביל הורה לסגנו במשרד הביטחון, מוטה גור, להכין עבודת מטה בנושא כבר ב-94'. גור היה מראשוני המצדדים בעזיבה חד-צדדית של אזור הביטחון, וכבר באוקטובר 83' התבטא בחריפות בנושא באמצעות מאמר בו קבע: "ברגע של אופוריה לאומית נגררנו למלחמת לבנון, ובשעה של שיקול דעת נכון וכוח פנימי עלינו לצאת ממנה…".
כאמור, עשור מאוחר יותר, בהיותו סגן שר הביטחון, הוא הכין על כך עבודת מטה מקיפה, יחד עם צוות רחב של יועצים, ולמעשה הניח תשתית לתוכנית היציאה מדרום לבנון, בהסדר או לא. בהוראת רבין, כל עוד התקיימו מגעים עם אסד, מהלך חד-צדדי ישראלי לא בא בחשבון, ובנסיבות אלה עבודתו של גור הופסקה ונגנזה.
רבין המשיך לנסות למצות את הציר הסורי, שהיה בראש מעייניו, הרבה יותר מהעניין הפלסטיני שאותו ראה כמשני, אך ללא הצלחה. וכך, בהיעדר שותף אחראי ואמין מהצד השני, אזור הביטחון והנוכחות הצבאית בו נותר החלופה האחראית המובילה.
אהוד ברק (צליום ארכיון: Roni Schutzer/Flash90)
זה הרקע לקבלת ההחלטה הדרמטית של ראש הממשלה אהוד ברק בנוגע לנסיגה, גם אם לא יושג הסדר עם סוריה, בשנת 2000. בכך הוא שינה באחת וכדרכו את הנחת המוצא הנ"ל, הנחה שרווחה בקרב כלל המדינאים הישראלים שקדמו לו, כולל נתניהו.
אפשר להניח שמשא ומתן במשך קרוב לעשור, לא ברציפות, של ישראל עם סוריה, שלא הוביל ליצירתו של הסכם, כנראה לא יכול היה להגיע לתוצאה אחרת, ובנסיבות אלה החלטה על נסיגה חד-צדדית המסיימת את שהות צה"ל בלבנון התבקשה. מה גם שהפרטנר למשא ומתן, נשיא סוריה חאפז אל אסד, היה כבר חולה מאוד בזמן כהונתו של ברק כראש ממשלה ובאופן סמלי הספיק עוד לחזות בנסיגה במאי 2000, אך מת שבועיים בלבד אחריה. ברק, שנואש מהתקדמות בציר הסורי, פתר את הסוגייה בצורה חד-צדדית ובן לילה הסיג את כוחות צה"ל בחזרה לגבול הבינלאומי, אותו גבול המוכר לנו, הישן והלא טוב, תחת ההנחה שניתן יהיה בדרך משופרת להגן ממנו על יישובי הצפון, לאור אפשרויות והתפתחויות טכנולוגיות ונוספות כאלה ואחרות.
ההחלטה הישראלית על נסיגה חד-צדדית מרצועת הביטחון העלתה את מנייתו של מנהיג חיזבאללה נסראללה, וכיום ניתן לקבוע כי המעמד המכונן ההוא בבינת ג'בל, בו נשא את נאום קורי העכביש המפורסם שלו, היה שיא קריירת הטרור שלו. שנים לאחר מכן הוא וארגונו עוד נישאו על כנפי האירוע ההוא והנסיגה הישראלית שקדמה לו. נסראללה עוד הפליג בדמיונות וחזיונות על נסיגות ישראליות נוספות, ובכלל ראה עצמו כסאלח א-דין מודרני, ואת הציונות כצלבנות שסופה השמדה והיטמעות במזרח התיכון או חזרה לאירופה.
אך לאכזבתו השנים חלפו ומדינת ישראל על אף אתגרים רבים וקשים מבית, לא עמדה בציפיותיו וסירבה להתמוטט. כיום, בהיעדרו, ולנוכח המכות שסופג וראוי שימשיך לספוג עוד ארגון חיזבאללה, ניתן לערוך תיקון היסטורי חשוב ולהחזיר לצד האופציה הצבאית שממומשת היטב ועשויה גם ללבוש צורה טריטוריאלית מסוימת, גם את זו המדינית.
החלופה ליצירת אזור ביטחון כזה או אחר מחדש לפרק זמן מוגבל, היא אפשרות לגיטימית ובת-השגה, כמו גם אופציית תיקופה מחדש של החלטת האו"ם 1701, עם התיקונים הדרושים בה לנוכח חוסר היכולת לממשה עד כה.
נראה שבציבור ובהנהגה הישראלית מוכנים ביתר קלות לנסות שוב את מודל רצועת הביטחון, אבל משום מה פחות את יישומה של החלטה מדינית שמרחיקה את חיזבאללה מעבר לליטני. לשתי החלופות היסטוריה המוכרת לנו, ובשתיהן פגמים וסיכונים רבים, בשתיהן יש לערוך תיקונים ועדכונים ולחתור לקידומן בתבונה, לנוכח לקחי העבר, הניסיונות הקודמים ליישמן והכישלונות שכבר חווינו.
אבל אלה ימים דרמטיים, בהם לראשונה מזה שנים רבות אין בנמצא בלבנון כוח דומיננטי, סורי, שיעי או איראני, ועל כן זו הזדמנות שאסור להחמיץ. הריק לא יישאר כזה לאורך זמן, ואם לא יתמלא בכוח שאיננו פונדמנטליסטי, מדינת ישראל תשוב לנחיתות המוכרת לה, ממנה סבלה רבות בעידן נסראללה.
המרוץ למילוי החלל שנפער עם הסתלקותו של נסראללה החל, וללא יוזמה וחזון מדיני, ישראל תיוותר מאחור. איראן מצוידת בחזון כזה בבירור והיא מקדמת אותו בעקביות וללא שהות. בחזון הישראלי ייתכן בהחלט מצב ביניים של פעולה קרקעית ויצירת אזור ביטחון מסוים שיבטיח את חזרתם של תושבי הצפון לביתם, אבל ללא מהלך מדיני משלים, גם אם לא מיד ובאותו הקצב של הפעולה הצבאית, זו תהיה תחילתה של הסתבכות ארוכה נוספת בזירה הלבנונית.
*הכותב הוא מג"ד במילואים ואיש חינוך. במלחמה שירת בגזרת הצפון ובעזה.
