ישנם הבדלים של צבעים, תפיסות הפעלה, יכולות קטלניות במיוחד, חימוש ואפילו מערכות כחול-לבן שיש למסוקים שלנו ואין לאפאצ'י של הדוד סם; אבל איך מתבטאים ההבדלים בשטח, ואיזה יתרון יש לדגמים הוותיקים שלנו על הדגמים החדישים של ארה"ב?
שלום, כאן הקברניט; בתמונה פה למטה תראו שני מסוקי אפאצ'י – אמריקאי וישראלי – שבמבט ראשון נראים כמעט אותו הדבר. הצבע שונה, לאחד יש אנטנה גדולה על תורן הרוטור – אבל שניהם יצאו מאותם המפעלים, ונולדו להיות מכונת מלחמה מפחידה ועוצמתית. ההבדלים בין המסוקים הם גדולים מאוד והיום נכיר את היכולות חדשות שנתן צה"ל לאפאצ'ים שלו – ונשווה אותם לשל צבא ארצות הברית.
לנו פה בארץ יש מסוקים מדגם A הוותיק שהושק ב-1981, ומדגם D הוותיק פחות (1997), ולארה"ב יש מסוקי דגם E שהושקו ב-2012, עברו מספר סדרות שדרוגים והם הכי חדשים שיש. אבל איזה מהם טוב יותר בשטח?
בואו נתחיל בהבדלים הפיזיים, הבולטים מכולם: האפאצ'ים של ארה"ב צבועים בשחור, כדי שיבלטו פחות בפעילות לחימת לילה, בעיקר בשטחים מוארים – הליקופטר בהיר יחזיר יותר אור מהסביבה, ויבלוט לתותחי נ"מ.
המסוקים שלנו צבועים בצבעי הסוואה, כדי שיבלטו פחות כשהם מופעלים ממנחתים מאולתרים בשטח; באוויר פחות משנה לנו כמה בולט המסוק לאויב, עוד מעט תבינו למה.
ההבדל הבא נמצא במפלטים של המנוע: אצלנו הם מכוונים אחורה ולצדדים, ואצל האפאצ'י האמריקאי הם מכוונים כלפי מעלה. הסיבה היא שאצל מסוקי דגם E שמפעילה ארה"ב יש מנוע חזק בהרבה, שבהתאמה גם פולט יותר חום.
מה עשו המהנדסים? היטו את הגזים הרותחים מהאגזוז לעבר הרוטור, שמפזר אותם על שטח יותר גדול וכך מצמצם את חתימת החום. בצורה הזו, מערכות ביות של טילים יראו את המסוק קצת פחות טוב.
דווקא אצל מסוקי דגם A שלנו יש משהו שלא תמצאו אצל אף אפאצ'י בעולם: את הבליטה הזאת שנמצאת מאחורי התותח, ומכילה הרבה מאוד מערכות: מחשב ניהול משימה, מערך תקשורת חכם ומאובטח, תצוגות משופרות, והכל כחול לבן רבותיי.
והתוספת הכי חשובה היא מערכות הגנה שמסוגלות לאתר שיגורי טילים מהקרקע ומהאוויר, גם מטווחים מאוד קצרים; האפאצ'י שלנו נועד לשרוד דברים שאחרים לא יצליחו.
נעבור להבדל קריטי נוסף: חיישנים ומערכות הנשק. גם לאפאצ'י של האמריקאים וגם לאפאצ'י שלנו יש בחרטום מצלמות יום ולילה רגישות ביותר, ובגחון תותח 30 מ"מ לועס-מחבלים בשם M230. כל פגז שלו מסוגל להדליק מנוע של רכב, לחדור כל נגמ"ש, והכוונון נעשה לפי תנועות הראש בקוקפיט.
אצל האמריקאים, מערכת הנשק העיקרית היא 16 טילי הלפייר, שמונחים בלייזר או מכ"מ וטסים לטווח של עד 11 ק"מ. אלו טילים נהדרים שמבקעים טנקים בקלות, מפלחים קירות, וכמעט שאין בשדה הקרב היבשתי משהו שיכול לחטוף אחד כזה ולהמשיך להילחם.
הנשק המשני הוא כוורות עם רקטות 70 מ"מ שנקראות הידרה – נשק לא מדויק במיוחד, אבל ביכולתו להציף שטח גדול באש ולחסל אויב במסתור. אפאצ'י אמריקאי נושא לרוב שתי כוורות של 19 רקטות.
הנשק הזה נמצא במגמת שדרוג בימים אלה: מפותחות רקטות עם מחוש ליזר בחרטום, שיאפשר לדייק את הכיוון שלהן ולאפשר פגיעה בול גם מ-6 עד 8 ק"מ. אבל בשטח עדיין נמצאות הרקטות הפשוטות, שנורות למרחקים קצרים בהרבה.
ומה יש בצה"ל? את אותם טילי הלפייר מוצלחים, שכבר חיסלו תזמורת שלמה של מחבלים בכירים מאז נכנסו לשירות – ובמלחמה הנוכחית השמידו עוד ועוד עמדות מחבלים בעזה ולבנון. רקטות יש גם אצלנו, אבל אנחנו לא מרבים להשתמש בהן; אצלנו יש חשיבות גדולה מאוד לדיוק.
ולצד ההלפיירים, מגיעים האפאצ'ים של צה"ל עם הקופסאות האלה פה – בהן יש טילים מונחים אופטית – ועם האנטנות העגולות על הכנפיים (והמשדר השחור בצד ימין). מה עושים הטילים האלה? אוהו, ניסים ונפלאות.
מדובר בטילים בשם ספייק NLOS (קיצור של "ללא קו ראיה"), נשק מאוד חכם שפיתחה חברת רפאל. במקום לייזר או מכ"מ שצריך לנעול ולהמשיך לכוון עד לפגיעה, הטיל עובד על מצלמה. בוחרים לה מטרה, מאחלים בהצלחה וזהו, שגר ושכח.
לחילופין, אפשר לירות את הטיל לכיוון הכללי של המטרה ולראות מה שהוא רואה. כשתימצא המטרה, ניתן לנעול אותו עליה או להטיס ידנית, להחליף מטרה בדרך, ואף להסיט את הטיל במקרה בו פתאום מתברר שבבניין המטרה נמצא סניף רפיח של צער בעלי חיים. וכל זה יכול לקרות מטווח של 50 ק"מ, יותר מכל טיל שנושא כל מסוק בכל צבא של כל מדינה. תחשבו על אפאצ'י שמרחף בחיפה ומחסל מחבל בלבנון.
וזה לא רק הטווח: טיל הספייק NLOS הוא פחות או יותר הנשק הכי מדויק בטבע: מה שאתם רואים פה זה את הטיל טס ופוגע בדף נייר A4 ממרחק של עשרות קילומטרים.
וצה"ל משתמש הרבה בדיוק הזה: למשל, כבר קרה שאפאצ'י ישראלי הכניס טיל לתוך חלון פצפון או חרך אוורור, כדי לחסל מבוקש או מחסן נשק בדיוק בחדר בו הוא נמצא. הספייק כל כך מדויק שהאמריקאים החליטו לקנות כאלה בעצמם, עד שיצליחו להמציא משהו טוב יותר.
אוקיי, ראינו בגדול את ההבדלים בין אפאצ'י אמריקאי וישראלי – אבל איך הם באים לידי ביטוי בשטח? כאן ההבדל הוא הגדול ביותר. האמריקאים מסתכלים על המסוקים שלהם אחרת לגמרי מאיך שאנחנו רואים את שלנו: הדוד סם בונה על מתקפה שנשענת על עוצמה והרוויית הגנות האויב – מצב בו ייפגע בבת אחת מהרבה מקומות, וישטוף אותו כוח ענק במהירות.
הם פחות בונים על עורמה והתגנבות, והאפאצ'ים שלהם שייכים לצבא היבשה. התפקיד של המסוק הוא להיות כוח סיוע צמוד לצוותי קרב: לירות על עמדות אויב שהתגלו, ללוות ולאבטח מסוקי תובלה ובעיקר להתקדם ביחד עם גייסות השריון והחי"ר ולסגור עבורם פינות. 
