"ב-49', אחרי הקרב על נירים, צה"ל החליט שהוא מסדיר את כל הקברים, והחליט להעביר את קבר האחים של נופלי נירים לבית עלמין צבאי בבאר שבע", מספר בר חפץ, חבר הקיבוץ, בפתיחת ערב הזיכרון שהוקדש לקיבוצו האהוב. "בנירים לא אהבו את זה. באמצע הלילה הלכו, חפרו את קבר האחים, הוציאו את שבע הגופות, והקימו בית קברות חדש, בנירים. עד היום זו האנדרטה שלנו, למרות שהקיבוץ זז. במידה רבה, לטוב ולרע, זה האופי של הקיבוץ – עקשן, עצמאי, והאתוס של הגבול".
חפץ סיפר על ביתו, והקהל, שהתקבץ בסלונה (וגם מטבחה) של הדירה הקטנה בירושלים, כדי לשמוע את הסיפור של קיבוץ נירים, הקשיב דומם, אך לא קפוא, כמו בחלק מאירועי הזיכרון. האווירה ב"זיכרון בסלון" של קיבוץ נירים הייתה, אולי לא במקרה, של בית – כל אורח הביא מנה ביתית שהכין ושתייה, והאורחים מזגו זה לזה יין אדום תוך כדי הדברים.
משתתפי ערב הזיכרון (צילום: אמיתי פרץ)
"אתם חייבים לטעום את הוודקה הפולנית הזו", הפציר בתחילת הערב חפץ, שבת זוגו מתגוררת בוורשה מזה מספר שנים. "אם יש דבר אחד שהפולנים עושים טוב, זה תפוחי אדמה".
"השכונה המזרחית של ח'אן יונס"
ואם כבר תפוחי אדמה, "כ-80% מתפוחי האדמה בארץ מיוצרים בעוטף", סיפר חפץ, חקלאי במקצועו, שנולד וגדל בנירים, דור שלישי לחברי הקיבוץ, ושב כמבוגר לגור ב"שכונה המזרחית של ח'אן יונס", כפי שהוא מכנה אותו. נירים אכן ממוקם כ-2 ק"מ מהגדר, והיה אחד משני הקיבוצים הראשונים שהוקמו באזור, יחד עם בארי, במסגרת 'מבצע 11 נקודות', ב-46', שביסס את תביעת היישוב היהודי על הנגב.
במלחמת העצמאות אירע בו קרב קשה, בו הדפו תושבי הקיבוץ – 30 גברים ו-12 נשים – פלוגה מצרית שלמה. "במובן הזה, היינו פחות מופתעים מ-7 באוקטובר", אומר חפץ. "האתוס של הגבול, של הסכנה המתמדת והעמידה – זה עד היום דבר. גם במבצעים הקודמים היו כאן הרוגים ופינויים. ב'צוק איתן' היינו מפונים 50 יום. כשחזרנו, עשינו מפקד אש. כל ההורים עמדו מותשים אחרי חודשיים של פינוי, אבל בכתובת האש כתבנו 'לא מוותרים על נירים'".
תושיית המטפלת הפיליפינית
על אף שחלקים ניכרים מהערב הוקדשו לזכרונות מהעבר היפה של קיבוץ, גם מקומו של האסון לא נפקד. בין סיפור לסיפור ניגנה המוזיקאית אלכס משה שירים שכתבה בעצמה על האירוע, וחפץ סיפר כיצד התעורר בבוקר 7 באוקטובר כדי להוציא את הכלב, כשהתחילו ההפגזות. "המחשבה הראשונה שלי הייתה – את מי חיסלנו. אחר כך בקבוצת הוואטסאפ התחילו לכתוב ששומעים צעקות בערבית".
הקרב השני על נירים, שיש המכנים אותו "הטבח בנירים", נמשך עמוק לתוך אותו הלילה. "עוד בתחילת האירוע הגיע לקיבוץ מח"ט החטיבה המרחבית, אל"מ אסף חממי ז"ל, יחד עם החפ"ק שלו. תוך זמן קצר שלושתם נהרגו". לצד חללי צה"ל, נהרגו בתקיפת מחבלי שלושה מתושבי הקיבוץ.
חפץ הסתגר בינתיים בממ"ד יחד עם זוגתו, כשבניו וגרושתו במבנה הסמוך, וניסה ליצור קשר עם סבתו הקשישה שגרה בשכונה המזרחית, אליה חדרו המחבלים. "סבתא גרה בשכונה שרובה צעירים. כיתת הכוננות הצליחה לשמור את המחבלים סגורים באותה השכונה. למזלנו, המחבלים לא הצליחו להיכנס דרך השער, ונאלצו לפוצץ חורים בגדר, שדרכם לא הצליחו להכניס את כל הנשק שלהם, אבל בשכונה הזו הם השתוללו.
"למזלנו, לסבתא הייתה העובדת הפיליפינית שלה, קמיל, שהייתה אמיצה ורבת תושייה. 'קח את הארנק שלי', היא אמרה למחבל שהתפרץ לבית, ונתנה לו 1,500 דולר. המחבל נראה מרוצה. 'רגע, את זה אני צריכה', אמרה, וחטפה את הדרכון שלה".
בתוך הבלהה, הסיפור הוא הפוגה קומית והקהל צוחק. "אחרי זה עשו לכבודה טקס בשגרירות ישראל בפיליפינים, והיא כתבה לנו שהיא הובכה שהם ציפו שהיא תדבר, היא קיוותה שיזמינו אותה רק לאכול", מתבדח חפץ.
בנקודה הזו מצטרפת דודתו של בר, ענת חפץ, ומספקת עוד הפוגה קומית: "חשוב לומר שהחלק הבאמת מרשים הוא שקמיל הצליחה להתמודד עם הסבתא של בר, שהיא אישה ידועה במזג הסוער שלה. בזמן שקמיל דיברה עם המחבל, היא הייתה צריכה להסות את סבתא, ששכבה במיטה וצעקה על המחבל שהוא חייב לעוף משם".
עוברים לבאר שבע
הלחימה בנירים נמשכה לאורך היום, וכיתת הכוננות, לאחר שקיבלה סיוע מהצבא, החלה לעבור בין הבתים כדי לקבץ את המשפחות. "לאבא שלי יש אקדח שהוא קיבל מאבא שלו, שהיה מ"פ בגולני", סיפר חפץ. "אבא שלי בן 71, הוא יוצא סיירת מטכ"ל, אבל הוא לא השתמש באקדח הזה מעולם, שמר אותו בגלל הערך הסנטינמנטלי. במהלך הקרבות, אבא שלי הסתכל מהחלון, וראה מרחוק את המחבלים והקרבות, אבל הוא לא השתמש באקדח, הוא המשיך להכין פיצה לילדים שלי. אחר כך הוא אמר, ואני נוטה להאמין לו, שלולא היו שם היה יוצא, אבל היה לו חשוב יותר להישאר איתם.
"בלילה הצלחנו כבר לקבץ כמעט את כל התושבים. לאף אחד כבר לא היה כוח, היה צבע אדום ואנשים פשוט המשיכו בחיים, כי היו כל כך הרבה אזעקות. התארגנו לקראת יציאה למלון למחרת. באזור חצות, אחרי שסיימתי לארוז את הדברים שלי, פשפשתי קצת באיזה מחסן ומצאתי שתי אריזות של קאווה שנשארו מהפורים הקיבוצי. שמתי אותן על הבר, והן נגמרו תוך דקות".
למחרת החל פינויים של הקיבוצים. בחלקו הוא היה הדרגתי, אולם בנירים הוא התרחש במהירות ובמכה אחת. "למרבה המזל, אנחנו מתורגלים מהסבבים הקודמים, ויש לנו ועדת פינוי. היא התארגנה והחלה לפעול", ממשיך חפץ. "למחרת עלינו על אוטובוסים לאילת. אני נסעתי למרכז לסדר כמה דברים. כשחזרתי, כמה ימים אחרי זה, כבר היו מסגרות חינוכיות שפעלו במלון, ועדות מאורגנות לכל התחומים, ועוד. הם הפכו את הלובי לקיבוץ קטן". בשלב מסוים, הוא מספר, הוחלט להקים בית ספר לילדי הקיבוץ. "אפרת גולן, עוזבת קיבוץ מהגרעין שאבא שלי הדריך, ירדה לאילת כדי לנהל אותו".
עם הימשכות המלחמה, כשהסתבר שפניהם לפינוי ארוך, החלו במלון לחפש מקום שיקלוט אותם. "בתחילה ביררנו בכל מקום שרק ייקח אותנו – ניסינו בנתניה, בירושלים… ואז גרושתי אמרה רגע, עצרו, בואו נראה מה אנשים רוצים בכלל. עשינו שאלון, ועלה שאנשים רוצים שני דברים – להישאר קרובים לנירים ולהישאר קרובים אחד לשני.
"אז פנינו לרוביק (דנילוביץ', א.פ), ראש עיריית באר שבע, והוא לקח את זה כפרויקט. יישב את כולנו באותה השכונה. בני הנוער חזרו לבתי הספר האזוריים שלהם".
יש גם צד עצוב יותר למעבר הזה. "באופן אירוני, רק כשעברנו לבאר שבע, נירים ננטש לחלוטין. עד אז היה גרעין של 20-30 איש שהיו ישנים שם, חלק לסירוגין, כדי להמשיך את הפעילות של המטעים ושל הרפת. כשעברנו לבאר שבע – עזבנו.
"עכשיו אני קם כל יום ב-05:00 בבוקר, ונוסע הביתה".
נוגה גזית ואיליה לוין (צילום: אמיתי פרץ)
"לא נחזור בלי השכנים שלנו"
הערב, שאורגן בעיקר בידי פעילים שהכירו אחד את השני בתחילת המלחמה, בחמ"ל הירושלמי, הצליח להפתיע לטובה את כלל המשתתפים. "כשסיפרתי לאנשים לאן אנחנו הולכים, אמרתי שזה מעין זיכרון בסלון של 7 באוקטובר", מספרת נוגה גזית, 25, מירושלים. "אני לא בטוחה עדיין מה זה, אבל אני מרגישה שזו חוויה ממש מתאימה למה שצריך". איליה לוין, 27, בן זוגה, מעיד על עצמו שהוא "סאקר של דברים כאלה שמחברים את הרגש. אני פה במילואים", הוא אומר ומצביע על הנשק שעל כתפו, "ואני מרגיש שזה ממש נותן תחושת משמעות למה שאני עושה".
גזית מחייכת: "אני דווקא לא אוהבת קיטש. סרטונים ערוכים, כשברור איפה צריך לבכות. אבל…", "פה זה לא היה ככה", איליה משלים אותה, "היה נחמד, והיו צחוקים", הם אומרים.
על אף כמה סיפורים עצובים מאוד, בין היתר על חמשת החטופים של היישוב (מהם שלושה ששוחררו ושניים שנרצחו בשבי חמאס וגופותיהם הושבו ארצה), נראה שחפץ ידע מה הוא רוצה להגיד, ולאן ממשיכים מכאן. "לא נעים לומר, אבל כשאנחנו נחזור, אנחנו יודעים מה נוסיף לטקסים, אבל לא נוסיף טקסים חדשים", הוא אומר. "בסוף, אנחנו יודעים מה הסיפור שלנו. יש מקומות שעוד לא החליטו בכלל מה הסיפור שהם רוצים לספר".
לקראת סוף דבריו הוא מבקש להקריא מתוך נאום שקרא בטקס הזיכרון של נירים. "דיברתי בשנה האחרונה בשורה של עצרות והפגנות", הוא מקדים, "אבל לקרוא מול הקיבוץ, זה הרבה יותר מפחיד".
בנקודה הזו, אולי בפעם הראשונה והאחרונה, הוא נראה מתקשה ממש לומר את המילים. "זה לא מובן מאליו שכולם יחזרו. יש קיבוצים קטנים, או קיבוצים שהמצב החברתי בהם קשה, שבדילמות אמיתיות בנושא, או שהאנשים מתפזרים, שאין מרכז. אצלנו שבועיים לתוך המלחמה הוציאו חולצה, "חוזרים לנירים". אנחנו יודעים שכ-80% מהאנשים אמרו שיחזרו, ואיתנו בזה. אנחנו התגברנו על האסון, אבל השכנים שלנו עדיין חיים אותו. ניר עוז, השכנים שלנו מדרום, שעדיין יש להם חטופים. מי שמכיר, זה כמו שמכבי יגידו על הפועל שהם אוהבים אותם. אבל אנחנו לא נוותר עד שאתם תחזרו איתנו. אנחנו לא נחזור בלי השכנים שלנו".
הוא מסיים את דבריו, רגע לפני שהאנשים מתפזרים לשתות יין ולפטפט, בנבואה: "עברנו את צוק איתן, חודשיים של פינוי, הרוגים. שנה אחרי זה, הצטרפו 90 משפחות חדשות לקיבוץ, ומספר הילדים שולש. אנחנו נחזור לנירים, זה בטוח. ואני יודע שאחרי שנחזור, יצטרפו עוד המון משפחות, מספר הילדים שוב יוכפל. זה פשוט האופי הזה, העקשן המעצבן הזה, של הקיבוץ".
