בכל מקום נשים נפגעות יותר בסיטואציה של מלחמה, אך הנשים הבדואיות בנגב נפגעות במיוחד, כך אומרת אלה אלון, מנכ"לית עמותת 'איתך-מעכי'. "התפקידים המגדריים מקבלים תוקף מחודש", היא מוסיפה. "הנשים, בדרך כלל, נשארות בבית עם הילדים כשאין מסגרות לימודים. הן נפגעות בהכנסה. ברגע שהיו הזדמנויות תעסוקה גברים יצאו לעבוד. לנשים לקח הרבה זמן לחזור לעבודה. נשים חד הוריות, אין מי שדואג לרווחתן אם הן לא הולכות לעבודה ונשארות עם הילדים".
'איתך-מעכי' היא עמותת משפטניות למען צדק חברתי שהוקמה ב-2001. מטרת העמותה היא הבאת קולות נשים וקבוצות מוחלשות לשולחן קבלת החלטות. בין יתר פעילויותיה העמותה מספקת ייעוץ משפטי ומפעילה מרכז נשים בדואיות, ומלווה יועצות לשוויון מגדרי ברשויות ערביות. "נשים משלמות את המחיר על החלטות מדיניות", אומרת אלון, "ללא מקום בשולחן מקבלי ההחלטות".
אלה אלון, מנכ"לית עמותת 'איתך-מעכי' (צילום: מאיה חבקין)
"עבדנו עם 1,500 משפחות חד הוריות", מספרת אלון. "אלה נשים בנישואין פוליגמיים ללא גב כלכלי. העוני בנגב גדול, אך באופן ספציפי המצב שלהן קשה יותר. להן אין שום עזרה מעבר לארגוני חברה אזרחית. המדינה לא נתנה פתרון משמעותי".
"מתחילת המלחמה עסקנו בסיוע הומניטרי בעיקר בכפרים הלא מוכרים", היא מספרת. "זה לא משהו שאנו עושות בדרך כלל. ראינו את מצוקת הנשים שאנו עוזרות להן. הבנו שאם לא יהיה פוקוס עליהן, לא יהיה שום טיפול בהן. אלו הנשים המוחלשות ביותר בחברה, נשים חד הוריות ונשים נפגעות אלימות".
המצב היה קשה מאוד בתחילת המלחמה, לדברי אלון. בדואים רבים עבדו ביישובי העוטף ב-7 באוקטובר, חלקם נרצחו או נחטפו, ורבים מהם באו לעזור ולהציל. הפרנסה שלהם תלויה באזור שנפגע ופונה.
"כשיש מתקפה מנסים למצוא מסתור בשטח, זה מקשה במיוחד על נשים וילדים"
היישובים הבדואים היו תחת מתקפת טילים ללא מיגון, ללא כיפת ברזל וללא אזעקה. בשלושת חודשי המלחמה הראשונים נהרגו 7 בדואים מפגיעת רקטות בנגב, 6 מתוכם ילדים. ע"פ מרכז המחקר והמידע של הכנסת, בתקופה זו הסיכון של אזרח בדואי בנגב להיפגע מרקטה היה גדול פי 2,200 מאזרח אחר. "זה יצר חרדות בעיקר אצל נשים, כי הן האחראיות על הילדים והן נשארות בבית", אומרת אלון. "המשפחה וההגנה עליה על כתפיהן. היה מחסור גדול במזון, כי לא הייתה עבודה ובהתחלה לא העבירו מזון לכפרים הלא-מוכרים".
נפילת רקטה בשטח פתוח בפזורה הבדואית (צילום: כבאות והצלה)
אלון מתארת את פעילות הארגון בחודשים הראשונים למלחמה: "חודשים ארוכים נדרשנו להעביר מזון. סיפקנו טיפולים רגשיים לנשים ולילדים. זו אוכלוסייה שלא רגילה לקבל טיפול רגשי. מטפלת אמיצה הגיעה אליהם לבתים למרות הסכנה. היא טיפלה בהן בתנאים שלהן".
הטיפול ניתן בסיוע ארגון 'נשמיאת' – רשת נשים מנהיגות בכפרים לא מוכרים, שהקימה עו"ד חנאן א-סאנע מהמרכז לזכויות נשים בדואיות, לצורך סיוע במימוש זכות ההצבעה בבחירות האחרונות. הנשים האלה חילקו מזון בישובים הלא מוכרים וארגנו טיפולים רגשיים. מתוך האסון צמחה מנהיגות חזקה ומיוחדת".
הצורך במיגון עלה שוב במתקפות של איראן באפריל ובשבוע שעבר. "יש בעיה רצינית במיגון בנגב. 85 אלף איש ללא פתרונות, חוץ מכמה מיגוניות שלא מספקות מענה. ברגע שיש מתקפה הם מנסים לברוח ולמצוא מסתור בשטח, ביישובים סמוכים. זה מקשה במיוחד על נשים וילדים, שהם פחות ניידים. בגלל מוסכמות תרבותיות, אין לנשים פתרונות. הן חרדות מאוד".
הגברים נרצחים, והנשים נשארות לבד עם הילדים
גם בימים שאינם ימי מלחמה, לאלימות הגואה בחברה הערבית השפעה ניכרת על מצבן של הנשים. המצב מחריף אף יותר במלחמה. "אמנם מרבית הנרצחים הם גברים, אך יש גם הרבה נרצחות", אומרת אלון. "החיים תחת איום, במקום לא מוגן, מערערים מאוד את תחושת הביטחון, במיוחד אצל נשים האחראיות לילדים. נוסף על הנרצחים יש הרבה פצועים, ונטל הטיפול בהם נופל על הנשים. כאשר הגבר נרצח, האישה נותרת עם הילדים וצריכה לטפל בהם. יש לכך השלכות מגדריות משמעותיות. הנשים נושאות בנטל ההתמודדות עם מה שנשאר".
נוסף למלחמה ולאלימות בחברה הערבית, במהלך השנה האחרונה גברו הריסות הבתים בנגב. נשים בדואיות, לדברי אלון, מושפעות באופן אחר מגברים מהריסת הבית. "בחברה מסורתית, שבה הבית הוא כל כך משמעותי, ההשפעה על נשים היא קשה. זו גם חברה פטריארכלית, נשים הן לא בראש סדר העדיפויות. גברים יכולים לישון במקום אחר, יש להם יותר אפשרויות. קשה לנשים למצוא פתרונות מותאמים מבחינה תרבותית. נשים מטפלות בילדים, בקשישים ובבעלי מוגבלות, התמודדות בבית הרוס קשה יותר. זה משליך על החינוך. ברגע שנהרס הבית, קשה יותר לילדות להגיע לבית-הספר. העדיפות תינתן לבנים להגיע לבתי-הספר. גם עצם האיום בצו הריסה מאוד מטלטל ומשפיע על החיים".
הפגנת מחאה ברחבת בתי המשפט בבאר שבע נגד הריסות בתים ביישובי הבדואים בנגב (צילום: המועצה לכפרים לא מוכרים)
בתחתית הסולם בנגב נמצאות הנשים חסרות המעמד, נשים פלסטיניות שנשואות לאזרחים ישראלים. הן חיות בישראל שנים רבות ללא אזרחות או תושבות, ואינן זכאיות לסיוע מהמדינה. "יש נשים שנעצרו בדרך לטיפול רפואי וגורשו", אומרת אלון. לדבריה, נשים שקיבלו היתרי שהיה בעבר, נתקלו בשנה האחרונה בקשיים רבים בחידוש ההיתר. "אנחנו מכירות יותר ממאה מקרים כאלו. היו מקרים שנשים עם ילדים קטנים ותינוקות גורשו", מוסיפה אלון. "התפעה התגברה כמה חודשים לאחר פרוץ המלחמה".
המלחמה מגבירה את האלימות במשפחה, אך נשים לא מדווחות "בגלל המצב"
תופעת ההידרדרות במעמד הנשים בזמן המלחמה היא לא נחלתן של נשים בדואיות בנגב בלבד. אלון מתארת עלייה במקרי האלימות נגד נשים בכלל החברה הישראלית. "מצב של מלחמה מגביר את האלימות במשפחה. זה מגביר את הלחץ והטראומה. המלחמה משנה את המשתתפים בה שינוי פנימי, יש לחץ כלכלי וכל אלה משפיעים על האלימות. התרענו על החלוקה ההמונית של הנשק בשנה האחרונה, כי זה נעשה בהליך מזורז ולא תקין, ללא בדיקה ברשויות הרווחה. הצענו שתידרש הסכמה של בת הזוג. זה לא נעשה. יש עלייה משמעותית במספר הנשים נפגעות האלימות".
"יש נשים שלא מדווחות על אלימות בגלל המצב", היא מוסיפה. "הן מרגישות שהתלונה שלהן לא חשובה לעומת חוויה של נשים אחרות במלחמה. רק מקרים מאוד קשים מגיעים לטיפול. לטענתה, יש גם מחסור בעובדות סוציאליות, ולכן יש פחות זמינות לטפל.
המעסיקים מבולבלים כי אין הסדר, והנשים משלמות את המחיר
ארגון 'איתך-מעכי' מטפל בהיבטים המשפטיים של העסקת נשים מוחלשות בכל החברה הישראלית. "אחת הבעיות העיקריות של נשים עובדות היא חוסר הוודאות", מציינת אלון. "בתחילת המלחמה מוסדות הלימוד הושבתו וגם חלק ממקומות העבודה, אבל לא היה הסדר עד 9 בנובמבר. גם אחרי כן לא הוסדר הכל". עכשיו, לטענתה, הסיטואציה שוב השתנתה, והביאה איתה עוד חוסר ודאות. "שוב יש השבתה ולא ברור מה קורה. יש הרבה הוראות שעה".
בתחילת המלחמה מעסיקים רבים לא רצו להוציא לחל"ת, אלון מתארת, אך לא הייתה להם עבודה לתת. העובדות לא קיבלו פיצוי, ונפגעו מכך במיוחד העובדות השעתיות. "הייתה עובדת ניקיון בהריון מתקדם שפונתה מאופקים", היא מספרת. "היא נותרה ללא פרנסה, אבל לא קיבלה פיצוי, כי המעסיק לא הוציא אותה לחל"ת. המעסיקים מבולבלים כי אין הסדר, והעובדות תלויות במעסיקים. בצפון יש עכשיו סיטואציה דומה".
עובדות אריזה. למצולמות אין קשר לכתבה (צילום: מאיה רונן)
הדברים, לטענתה, מתנהלים ללא היערכות מראש. "הצענו שיהיה הסדר בחוק ולא בהוראת שעה, כדי לתת וודאות. בצפון המצב מתפתח מיום ליום. אין תכנון, אין דאגה לאוכלוסייה, למעט הנחיות מפיקוד העורף. מה מצופה מנשים עובדות שצריכות להיות עם הילדים בבית? צריך פתרון מערכתי, שלא מטיל את כל המעמסה על העובדות, שכבר חוו שנה של מצב מלחמה והדרדרות המצב הכלכלי. המדינה לא נותנת מענה כולל ומוסדר, והנשים הן אלה שמשלמות את המחיר".
הפתרונות נמצאים על השולחן. "הצענו פתרונות, כמו מודל העסקה גמיש. הוקמה ועדה, אבל הדברים מתנהלים בקצב שלא תואם את המציאות. אנו על סף חזרה על כל הבעיות מתחילת המלחמה שעדיין לא נפתרו בעצמן".
הארגון הצליח לסייע לנשים באופן פרטני, לדברי אלון, אך לא לשכנע בצורך במהלך גורף שיעזור לנשים שפחות נגישות לסיוע. "הבלגן חוגג. מי שנושא בתוצאות ההחלטות בנושא המלחמה אלה החטופים, המפונים, החיילים ומשפחותיהם. אבל יש גם פגיעה שוטפת בנשים מאוכלוסיות מוחלשות, שלא רואים בשולחן מקבלי ההחלטות".
"אלה דברים שלא רואים בהחלטה להמשיך את המלחמה", אומרת אלון. "אני לא מבינה איך המלחמה הזו נמשכת. קשה להבין זאת, כשרואים את ההשלכות. מקבלי ההחלטות לא רואים אותן. אין מספיק נשים בקבלת ההחלטות".
