הבחירות לנשיאות ארצות הברית 2024 כבר יצאו לדרך. מעל מיליוני בוחרים אמריקאים כבר נתנו את קולם במסגרת "ההצבעה המוקדמת", כולל במדינות מפתח כמו ג'ורג'יה (בה ההצבעה נפתחה אתמול ממש). בקרוב כולנו נדע אם דונלד טראמפ יזכה לשוב לבית הלבן לכהונה שנייה, או שקמלה האריס תעשה היסטוריה ותהיה האישה הראשונה בתפקיד.
בשעה שרוב מוחלט של הבוחרים כבר יודעים למי (ואם בכלל) יצביעו, שני הקמפיינים הנשיאותיים מחזרים במרץ אחרי אחוז זעום של בוחרים שהם, עדיין, Undecided. ננסה לאפיין כמה מהם.
מייקל מדטרויט
מייקל סמית', בן 19, נולד וגדל בעיר הפועלים המתפוררת דטרויט, אמא שלו מנקה בתים ואביו היה פועל במפעל של "פורד" שנסגר, וכעת הוא נהג אובר. מייקל סיים את לימודיו התיכוניים לפני שנה וחצי ומאז הוא בעיקר "בין עבודות", מנסה לאזן בין גם לעזור למשפחה לסגור את החודש תחת יוקר המחיה המאמיר אבל גם לנסות לחסוך לעתיד.
אהבתו הגדולה היא כדורסל מקצועי (ההורים שלו קראו לו על שם ג'ורדן) ויש לו חלומות גדולים להשתלב בעולם הספורט, לא כשחקן אלא בצד המקצועי של ניהול וייצוג שחקנים. עם זאת, הוא לא בטוח שיש לו מספיק זמן וחסכונות ללכת לקולג' כדי לרכוש את ההשכלה הדרושה.
ארגונים למען זכויות שחורים מנהלים קמפיין אגרסיבי בדטרויט כדי לשכנע את מייקל להצביע לקמלה האריס, כולל הדגשת המדיניות שתקדם כדי לחזק יזמים שחורים ומשפחות שחורות, אבל יש גם לא מעט הפגנות ושלטים שקוראים שלא להצביע להאריס בשל תמיכתה במלחמה בעזה.
מייקל עצמו מוצף בהודעות של פעילי BLM ו-PLM (ראשי תיבות של Palestinian Lives Matter) שמדברים על הדיכוי המשותף של שחורים ופלסטינים. אלא שאת מייקל זה לא מעניין, ויותר חשוב לו לדעת מה יעשה הנשיא הבא – טראמפ או האריס – כדי להפחית את מקרי הירי בעיר.
אדם מפיניקס
לאדם אליוט, בן 45 מפרברי פיניקס, יש את החיים המושלמים: קריירה מוצלחת בבנק, אישתו היא מורה וסגנית מנהל בית ספר ושניהם מגדלים באהבה שני ילדים לתפארת בגילאי התיכון. את הזמן הפנוי שלו אדם מעביר במגרש הפוטבול השכונתי ובברביקיו עם החבר'ה מהצבא, שגם שלושים שנה אחרי "סופה במדבר" הם עדיין בקשר.
הדבר העיקרי שמדיר שינה מעיניו הוא יוקר המחיה: אם פעם המשכורת שלו ושל אשתו הייתה מספיקה כדי לשים אוכל על השולחן, לשלם על החשבונות ולשים קצת בצד בשביל הקולג' והפנסיה, בשנים האחרונות אדם מוצא את עצמו מקפיד יותר ויותר כשהוא מרכיב את רשימת הקניות, ותוהה לא-אחת האם החסכונות שפתח לילדיו כשנולדו יספיקו לארבע שנות שכר לימוד (לכל אחד מהם) באוניברסיטה טובה, עם שכר הלימוד המאמיר.
הנטייה הטבעית של אדם היא להצביע לטראמפ, כל חייו הוא הצביע לרפובליקנים וראה כי טוב, הגם ואינו מתלהב במיוחד מהסגנון הבוטה של טראמפ (הוא לעולם לא היה מדבר ככה ליד הילדים שלו). בחודשים האחרונים, הילדים של אדם לוחצים עליו לקבל החלטה: בנו בן ה-15, שחוזר מאימוני פוטבול במרכז העיר פיניקס, מספר לו כמה העיר מוצפת במהגרים שממלאים את האוטובוסים ו"אתה לא שומע מילה באנגלית", ואומר שחייבים לעשות משהו בנושא. בתו בת ה-17, מנגד, מזכירה לו שוב ושוב את נושא ההפלות – "אתה מוכן לקחת את הסיכון שטעות אחת או תקלה אחת תגמור לי את העתיד?"
חואן מווגאס
חואן סלאזאר קורטז היגר לאמריקה מטיחואנה, מקסיקו כדת וכדין לפני למעלה מעשור יחד עם הוריו, תחילה לסן דייגו ומשם ללאס ווגאס, והשלים את תהליך ההתאזרחות שלו רק השנה, כשחגג 30. הוא עובד ועבד מהיום הראשון באמריקה בכל מקום שהסכים לקבל אותו, חוסך דולר לדולר, ומזה כמה שנים טובות שהוא עובד כברמן וכמלצר באחד המלונות ב"סטריפ" המפורסמת של ווגאס (ותודה לאל על הטיפים הנדיבים שמשאירים התיירים). השנה התחתן בכנסייה עם איזבלה, דילרית בקזינו של אותו בית מלון אותה הכיר במהלך עבודתו, והם מצפים לילד ראשון.
חואן נשאר בקשר עם בני דודיו במקסיקו סיטי שמספרים לו על הקשיים ועל הרצון להגר לאמריקה – מצד אחד ליבו יוצא אליהם, וברור לו לחלוטין שהוריו עשו את ההחלטה הכי טובה עבורו כשעזבו את מקסיקו. מצד שני, הוא חושב שלהיות אמריקאי זו פריבילגיה שצריך לעבוד ולהוכיח את עצמך כדי לזכות בה, ובתור מי שעד היום נעזר לפעמים בתלושי מזון כדי לשים אוכל על השולחן ברורות לו לחלוטין ההשלכות של הוספת עוד מהגרים למערכת הרווחה.
השנה חואן נאלץ להקפיא את ביטוח הבריאות שלו כדי שהוא ואיזבלה יוכלו להרחיב את הטיפולים שהיא מקבלת במסגרת ההיריון, וזאת למרות שאיגוד עובדי המלונאות הבטיח לו שיעזרו להם. אחרי פעם אחת שחזרו מבדיקה אצל רופא המשפחה ועברו ליד מופע דראג היה להם ריב נורא (הוא אמר שגבר אמיתי לא צריך ללבוש שמלה כדי להתפרנס והיא קראה לו "חשוך" ו"פרימיטיבי"). מאז הוא משתדל לא לדבר איתה על פוליטיקה.
ג'ן מפילדלפיה
ג'ניפר זיינטס תמיד צוחקת על עצמה שהיא "כל כך סטריאוטיפ של ג'ן Z שאפילו השם שלי הוא ג'ן Z". בגיל 23 היא כבר הספיקה להשלים תואר ראשון באוניברסיטת הארוורד ולהירשם לתואר שני במשפטים באוניברסיטת פנסילבניה, בין לבין, השתתפה בעשרות הפגנות ומחאות על כמעט כל נושא שבעולם – הקלות בחובות הסטודנטים (אין לה מושג איך תצליח להחזיר את ההלוואות שלקחה ולשלם שכר דירה בו זמנית), העלאת שכר המינימום, דרישה שהאוניברסיטה תפסיק לקבל תרומות מתאגידי הנפט, הפגנה מחוץ למשרדי המושל ג'וש שפירו נגד החלטתו לקדם בחירה בחינוך, והחתמת סטודנטים על עצומה לעיגון פסק הדין "רו נ' וייד" בחוקי מדינת פנסילבניה.
מבחינה אידיאולוגית, לג'ן ברור לחלוטין איפה היא נמצאת, והיא תעדיף לחתוך לעצמה את היד מאשר שהיד שלה תסמן "טראמפ" בפתק ההצבעה. ההורים שלה אמנם מאוכזבים מאוד מהאופן שבו ממשל ביידן מנהל את המלחמה במזרח התיכון והם בהחלט חושבים שהוא מפקיר את ישראל, אלא שמבחינת ג'ן זה ממש לא בסדר העדיפויות, ואם כבר היא קוראת על המלחמה במזרח התיכון, הקטסטרופה האנושית בעזה, אפילו הכישלון להחזיר את החטופים שחבריה מהתאים הפרו-ישראליים מדברים איתה עליהם שוב ושוב – מבחינתה טראמפ נבלה והאריס טרפה.
ההתלבטות האמיתית שלה היא האם בכלל ללכת להצביע: לפני ארבע שנים היא התנדבה בקמפיין ביידן ושכנעה את כל מי שיכלה להצביע לו, באמונה שלמה שהוא והאריס יצליחו לתקן את כל הנזקים שעשה טראמפ (אם כי בינה לבין עצמה היא מודה שברני סנדרס היה כנראה נשיא טוב יותר). בפועל, היא חושבת, ברוב המדדים המצב שלה לא השתפר, אם כבר ההפך – שכר הדירה שלה עלה פעמיים בשנתיים האחרונות, היא כבר לא קונה ירקות מרוב שהם יקרים, והפסיקה ללכת למרחב הלמידה האהוב עליה, ברחוב ה-41 של פילדלפיה, כי האזור התחיל להיות מלא בהומלסים ובנרקומנים (ככה זה כשמנת קראק עולה פחות מכוס קפה).
*
ארבעת הבוחרים האלה אינם קיימים באמת, כמובן, אבל הם כן תופסים כמה מהדמוגרפיות הקריטיות ששני הצדדים נלחמים עליהן: גברים שחורים צעירים, "מעמד פועלים" חדש שלא מרגיש כבול לדפוסי ההצבעה של הוריו ולפוליטיקת זהויות; לבנים ממעמד הביניים הפרברי שמודאגים מהמדינה שילדיהם יצאו אליה כאנשים בוגרים בקרוב; היספנים שמרנים שמבחינתם הגירה מערערת על המעמד שרכשו ביזע ובדמעות; וצעירים פרוגרסיבים שמתנכרים למפלגה הדמוקרטית, שאמנם לא יצביעו לטראמפ לעולם אבל האריס מאכזבת מבחינתם לא פחות, אז למה בכלל לטרוח?
