N12 – כאן זה לא אירופה

הניצחונות הישראליים המזהירים בשדה הקרב המזרח תיכוני, בה אויביה של מדינת ישראל נופלים שדודים בפניה, מובילים לערב כמו אתמול: ניצחון ישראלי אזרחי מוחלט, משחק כדורסל מופלא באולם גועש ורועש, יריבות עירונית מלאה בתשוקה, עם הרבה כבוד לכוחות הביטחון, עם זכרון של מי ששילמו את המחיר היקר ביותר, עם תזכורת קבועה ותפילה לחזרת החטופים.

הדרבי התל אביבי אתמול היה נצחונה של הנורמליות במדינה בה שום דבר לא היה נורמלי מאז היום ההוא. דרבי שסימן את חזרתה של השגרה האזרחית המבורכת שצועדת אט אט לימים טובים. ויהיה עוד יותר טוב ועוד יותר טוב. הדבר היחידי שהפריע הייתה רשת הדייגים בה לכדו את אוהדי הפועל ת״א. זה נראה רע אסתטית, זה הרגיש משפיל במיוחד ברגעים בהם אוהדי הפועל ניענעו את הרשת בניסיון נואש להשתחרר מכבליה. החלק המילטינטי של אוהדי הפועל ת״א הרוויח את הרשת הזו בצדק, אבל אולי המהפכה של עופר ינאי תצליח להזיז משהו גם אצלם. ניצחונו יהיה ניצחון כולנו.   

הניסיונות לפני המשחק להגדיר אותו כ״משחק יורוליג״ היו מופרזים. מכבי ת״א אמנם משחקת ביורוליג, ולרוב תחרותית בו, אבל הסגל שלה הוא הרכב טלאים שנקלע ליורוליג בגלל הנסיבות. הפועל ת״א נמצאת במקום השלישי בבית שלה ביורוקאפ. וכדי להוכיח עד כמה שתי הקבוצות רחוקות מהיורוליג, הגיע הרבע הראשון וההגנות של שתי הקבוצות התנהגו כמו צבא אסד – נעלמו כלא היו. וכדי להוכיח עוד יותר כמה זה לא באמת היה משחק יורוליג, הגיעו שחקני מכבי ת״א שמתקשים לייצר דומיננטיות באירופה, שמאבדים שם יתרונות דו ספרתיים, שמלבד המשחק מול אלבה ברלין לא היו דומיננטיים בצורה ברורה באף אחד מ-14 המחזורים עד כה, ונתנו בראש להפועל ת״א בצורה משכנעת וחד משמעית.

השחקנים של מכבי, החל מהרבע השני, חשו בהבדל בין הזירות וביכולת שלהם לייצר דומיננטיות. יוקובאיטיס ובלאט, שקיבלו תשומת לב מיוחדת מהגנת הפועל ת״א, במיוחד בלאט, עדיין הצליחו להגיע לפואנטות שלהם, ל-28 נקודות משותפות ול-14 אסיסטים משותפים. שיאני הדקות של מכבי ביורוליג, הורד ורנדולף, היו גם שיאני הדקות אתמול, אבל רנדולף הוריד את הגארדים של הפועל ללואו פוסט, תנועה שהוא מתקשה לייצר ביורוליג, וג׳יילן הורד, שביורוליג הוא הדבק שמנסה להחזיק את מכבי ת״א הראה דומיננטיות מפלצתית, בשני צידי המגרש, וקיבל מבטים לסל שהוא יכול לחלום עליהם ביורוליג. 

גם המונולוגים ותנועות הגוף שלו אל עבר האנשים האדומים שמאחורי רשת הדייגים היו דלק להופעת שיא שלו והוסיפו מימד אמוציונלי, דיסוננס גדול מחריקות הנעליים והכסאות היתומים באולם העצוב על שם אלכסנדר ניקוליץ׳ בבלגרד. אפילו וויינן גבריאל, שגם הוא וגם קטש עדיין מנסים להבין איך הוא יכול לבוא לידי ביטוי ביורוליג (ובטח עכשיו עם פציעתו של חסיאל ריברו), היה אקטיבי וסיים עם פלוס מינוס 18. אז מסתבר שמה שלא מספיק טוב ליורוליג בהחלט מספיק טוב לישראל. או מול הפועל ת״א של השמיני לדצמבר. שבפוטנציאל של הסגל המלא שלה, עם מוטלי ורגלנד, בדרבים הבאים, אולי בגמר הפלייאוף, יכולה להיות סיפור אחר לגמרי.

מכבי ת״א, כמו במחצית הראשונה מול ברצלונה, הראתה שהיא יכולה לעשות קולות בהגנה. הגנת הפיק אנד רול, עזרה בלואו פוסט, קלוזאאוטים, מאבק עצום בריבאונד (28:38 לצהובים) ומשם התקפות מעבר, שלשות של הורד וחדירות של יוקובאייטיס. זה הסגנון שקטש חולם עליו כשהוא חולם שיש לו יתרון איכותי. ואתמול היה לו, גם כי הפציעה של פטריק בברלי די גמרה להפועל ת״א את המשחק. היכולת שלו להגיע לטבעת וליצור לאחרים הובילה לרבע ראשון מוטרף. כמה מוטרף? עודד קטש, שלא מעניש על טעויות הגנתיות, הוציא את תמיר בלאט ורומן סורקין כי חגגו להם על הראש.

אם בדרבים ביוון כל סל נראה כמו גול, אתמול כל עצירה ברבע הראשון נראתה כמו גול. איטודיס שם מטרה על הגב של תמיר בלאט והתקיף אותו בכל הזדמנות. ברבע השני זה הגיע לשיא של שש התקפות רצופות בהן התקיפו את הרגליים של בלאט. כשקטש ניסה להחביא את בלאט על גיא פלטין, קראו לפלטין לחסימה כדי שבלאט יחליף וייקחו אותו לסל. זה הצליח לפרקים (קטש נשבר והוציא אותו) אבל גם נראה מאולץ ונראה כמו ניסיונות של איטודיס לכפות את תוכנית המשחק שלו בכל מחיר ומנע מהפועל לממש יתרונות אחרים שלה, כמו היכולת האישית של פוסטר הנהדר או הגוף הגדול (מאוד!) של ווינרייט.

ים מדר הראה אקסטרה אמביציה מול בלאט, אבל תמיר התמודד מולו ומול הלחץ שלו בקור רוח. כשבלאט עשה הטעיה ו״שבר את הקרסול״ של מדר שאיבד שיווי משקל, האולם השתגע. המאבק הסמוי והגלוי ביניהם צריך להמשיך על הפרקט אבל חייב להגיע לשיתוף פעולה בנבחרת ישראל. אריאל בית הלחמי לא יכול להעדיף אחד (מדר) על פני השני (בלאט). הכדורסל הישראלי זקוק לשניהם. ג׳ון דיברתולומיאו, בתפקיד הפלופר, האנרג׳ייזר וקולע השלשות הבלתי יציב, נכנס ועשה למדר את מה שמדר עשה לבלאט, כלומר לחץ בלתי פוסק.

מדר קיבל את המפתחות מאיטודיס ונראה כבעל בית מהשנייה הראשונה. ההחתמה שלו נותנת לו המון מרחב גמישות במשחקי הליגה ומאפשרת לאיטודיס להשבית את ג׳ו רגלנד. אבל דווקא אתמול חסר להפועל השחקן הזה שלוקח על עצמו. רגלנד צפה בעיניים כלות איך משחקים בלעדיו אבל הפציעה של בברלי החזירה לו את הזיק לעיניים וחוסכת לאיטודיס את הדילמה לעת עתה.

הפועל ת״א של העונה היא מעיין של סיפורים גדולים. פטריק בברלי שצם ביום כיפור ומספר בפודקאסט על חוף הים ואחר כך על הטילים שנופלים בת״א נשמע כמו התחלה, אמצע וסוף של בדיחה. ואז מגיע סיפור ג׳ונתן מוטלי. ואז איטודיס. ועופר ינאי מרחף על פני תהום. ונדמה שאיטודיס יהיה עמוד השדרה המצפוני והמקצועי שיקבע לאן כל העסק יילך.

ההחלטה האמיצה שלו לא להלביש את ג׳ונתן מוטלי היא החלטה מנהיגותית שלא מפחדת לקחת סיכונים וגם לשלם את המחיר בהפסד בדרבי. היא מתכתבת גם עם ההתעקשות של ינאי להילחם בהחלטה השערורייתית של מוטלי בכל מחיר. זה היה מפתה להלביש את מוטלי ולתת לו דקות, מאמנים עם יצר הרפתקנות היו עושים את זה בלי לחשוב פעמיים. אבל מי שמסתכל על הפריזורה של איטודיס, בה כל שערה על ראשו מפחדת לזוז מפחד ממה שהוא יעשה לה, יודע שהרפתקנות לא בבית ספרו.

איטודיס בוודאי מברך על שובו של המוטלי, כמו חשבון הבנק של מוטלי שמברך על כך, אבל סדר צריך שיהיה. קודם תתאמן, תיכנס לעניינים, תלמד את השיטה (שעוד לא הספקתי ללמד את השאר) ואז תשחק. אז החיסרון של מוטלי גם חשף לאיטודיס את היכולות ההגנתיות הזוועתיות של ברונו קאבוקלו. אם קאבוקלו לא מרגיש את האש תחת ישבנו, איטודיס וחזרתו של מוטלי ידליקו אותה אחרי תצוגה כמו אתמול.

ויותר מכל, איטודיס נכנס ללב של חובבי הכדורסל הישראלי. הרכבים של ארבעה ישראלים נראו אתמול בשפע בצד האדום של יד אליהו. זה היה מרחיב לב למרות שבסתר ליבנו ידענו שזה אילוץ ולא אידיאולוגיה. ובהרכבים הללו איטודיס העלה דווקא את תומר גינת מאוחר מדי ונתן לו מעט מדי. איטודיס יגלה שגינת הוא הדבק האדום שלו, הוא ה-4 האידאלי לשחק ליד מוטלי, בינגהאם או קאבוקלו. בעולם של תדמיות, תומר גינת הוא אמת מזוקקת. תומר גינת הוא הפועל. 

אנשי מכבי ת״א יכולים לפנטז על איך עונת היורוליג שלהם היית נראית עם היכל כזה, גם אם הקבוצה הלא איכותית שנבנתה השנה. האנרגיות, הרעש, הטירוף, לא ניתן לכמת את זה לנקודות, ללחץ על שופטים ושחקני היריבה, לזריקה שנכנסת, לפאול שנשרק. הפועל ת״א יכולה לפנטז איך האולם הזה יראה במשחקים שלה ביורוקאפ ומעבר לכך, אם החזון של עופר ינאי יתממש, אבל בינתיים היא צריכה לסיים את המשחקים הקטנוניים ומאבקי האגו בין חלקיה השונים, שנראים כמו אליטה שלא מרוצה מכוחות חדשים.

בחודש ספטמבר, דני פדרמן התארח בפודקאס ״מכביבול״. כשדיבר על עופר ינאי והפועל ת״א, מבלי להזכיר את שמו, הוא דיבר בהתנשאות של כסף ישן מול כסף חדש. של אליטה ישנה שמזלזלת בכוחות החדשים שרוצים חלק מהעוגה. פדרמן לא יודה בכך, אבל כל התבטאות שלו כלפי ינאי הראתה שינאי נכנס למכבי ת״א מתחת לווריד. לכן שלוש הדקות האחרונות במשחק אתמול היו מופע של שמחה לאיד של אוהדי מכבי לעברו של ינאי. ינאי עמד לכל אורך המשחק ליד הספסל של הפועל ת״א, והגיב בתנועת יד של ״חכו חכו״. המסך במרכז האולם הראה קלוז אפ של מבט עגמומי שלו.

ינאי צריך לקחת כסא, ולשבת בנחת. אין צורך בלחץ המיותר שהוא יוצר בעומדו ליד הספסל. מפלות וקשיים בדרך הם חלק מהמסע שלו, והוא ייבחן לאורך זמן. בינתיים השמות שהוא הנחית כאן הם לא פחות ממהפכניים. אם הוא יתמיד במהפכה, ויהיה מוכן לחטוף מכות, אף אחד, גם לא אליטה מתנשאת, תוכל לעצור אותו. הם ייתנו מאבק בכל הכלים שלהם, אבל בסוף הוא יפרוץ לארמון הנשיאות. כי אם קשה, זה סימן שאתה בעלייה.

השלישי לוקח?
ואולי אולי, יושבים על ההר אנשי הפועל ירושלים, מביטים איך התלאביבים מקבלים את כל תשומת הלב ובונים אנרגיות של אנדרדוג כדי להפתיע את כולם. עם ג׳ארד הארפר, הכל אפשרי.