יפעת פאר, אמנית וצלמת, החלה בדצמבר 2023, זמן קצר לאחר פרוץ המלחמה, לתעד ולצלם את סיפורן של האימהות השכולות במיזם ותערוכה בשם “חיבוק אחרון” שהושק בשנה שעברה. לפני כשלושה חודשים החליטה ליצור פרויקט חדש במסגרת המיזם ולהתמקד הפעם באבות שכולים שאיבדו את בניהם ובנותיהם במלחמת חרבות ברזל.
“הצד שפחות מרבים לדבר עליו הוא הצד של האבות השכולים”, אומרת פאר. “לתחושתי, אב שכול לא תמיד בא, מספר ומשתף באמת מה שיושב לו על הלב, ובתערוכה הוא ממש פותח את הלב ומספר מה הוא מרגיש, איך החיים שלו נראים מאז ששכל את בנו או בתו, מה הוא עושה בשגרה החדשה שלו, איך הוא מתמודד עם הלילות הלבנים ועוד.
"בפגישה עם האבות השכולים אני שואלת אותם איך קמים בבוקר, ומשפט חוזר שרבים מהם אומרים לי זה 'אם אנחנו בכלל מצליחים לישון בלילה'. הכאב אצל אבות שכולים הוא עמוק, קשה להם לקבל את העזרה שמציעים להם. הנחמה היחידה שהם באמת מצליחים למצוא זה לדעת שמדברים על הילד שלהם, כשמזכירים אותו וזוכרים אותו.
"זו בעצם מטרת התערוכה: לבוא ולספר גם את הצד של האבות, מה הם מרגישים ומה הם עושים כדי להצליח ולתפקד ביומיום. אבות לא מצליחים להכיל לפעמים את הכאב ואת הגעגוע, לעומת אימהות שמתמודדות עם הקושי אחרת כי הן לא אוגרות בפנים את הרגשות, מה שרוב האבות עושים. יש אבות שבמשך שעות המפגש שלי איתם לא מפסיקים לבכות. הכאב הוא כל כך חד, כל כך חזק וכל כך נוכח, עד כדי כך שיש רגעים שלא מצליחים אפילו לדבר".
כמה אבות פגשת לצורך התערוכה הזו? מה מידת ההיענות?
"קודם כל משתתפים בתערוכה 30 אבות, לעומת 25 אימהות שהשתתפו בתערוכה הקודמת. יש אבות שפניתי אליהם והיה להם מאוד קשה להגיד את ה'כן' ולאשר השתתפות. כשהם כן אמרו 'כן', אז שלחתי להם שאלון שהם צריכים למלא אותו ודרכו אני כותבת את הטקסט עצמו שילווה את הצילומים. יש אבות שלא מסוגלים להכיל את הטקסט הזה ולענות על שאלות כמו איך הילד נרצח או נפל, איפה הם היו כשזה קרה ומתי היה החיבוק האחרון שלהם. יש אבות שאיכשהו כן מצליחים למלא את זה, לשבת ולדבר על זה. יש בזה גם תרפיה עבורם, ואני יודעת זאת דרך ההודעות שאני מקבלת מהם אחרי שאני חוזרת הביתה מהמפגש איתם".
איך נראים המפגשים?
"אני הולכת אליהם הביתה, במקום הטבעי שלהם, הם מכניסים אותי לחדר של הילדים שנרצחו או נפלו, פותחים את הארון, ואתה רואה את כל הבגדים שם עדיין כמו שהיו. אני לא אגיד לך שאני לא מתפרקת כשאני רואה את הדברים המוחשיים של הנופלים והנרצחים, למיטה שעדיין המצעים נמצאים עליה, לבושם המלא שעדיין יושב על המדף, לבגדים עם הריח שלהם, הנעליים שהם לא הספיקו לנעול והחולצות שלא הספיקו ללבוש. זה מאוד קשה. יש גם אבות שהוציאו את כל הדברים מהחדר כי זה יותר מדי קשה להם".
ספרי לי על מפגש מצמרר עם אחד האבות שמשתתפים בתערוכה.
"פגשתי את יוגב דפני, אביה של לין דפני ז"ל שנרצחה בנובה ב-7 באוקטובר, בביתו בקיבוץ עין המפרץ. ישבנו בחוץ במרפסת והוא סיפר לי שהוא יושב שם הרבה ופשוט מחכה לה שתחזור, אבל זה לא קורה. ישבנו שעות, הסתכלנו על ילדים מסתובבים בשדות ויוגב עוד מחכה לבת שלו.
"היא הייתה ילדה כל כך יפה, מאוד דומה לאבא שלה, וצילמתי אותו לתערוכה בקיבוץ עצמו, בתוך שדה פתוח בו הוא ולין היו מסתובבים בילדותה, והוא יושב שם על ספסל, מחזיק את התמונה שלה, כשסביבו שדה תירס. אני זוכרת שכמעט עשר דקות רצוף הסתכלנו על התמונה של לין ביחד מבלי לדבר. זה רגע שקשה לתאר במילים".
כצלמת, איך הרגשות של האבות באים לידי ביטוי בצילום עצמו?
"הכאב בעיניים הוא חזק מאוד וזה בולט בתמונה. אתה יכול לראות את זה במבט שלהם, בצורת הישיבה שלהם ובמה שהם מחזיקים, אם זו תמונה או חפץ אחר. אני נותנת להם לבחור איפה הם היו רוצים להצטלם בבית, אם הם רוצים להחזיק משהו או לא רוצים, יש אחד שבחר להחזיק כומתה, אחר שבחר להחזיק צלחת מעופפת, אחרים בחרו להחזיק תמונה ויש גם שלא מסוגלים להחזיק כלום מרוב שהכאב כל כך קשה להם. גיליתי שהכאב אצל אבות הוא הרבה יותר חזק, עמוק ונוכח לעומת אימהות שמתמודדות עם הכאב בצורה אחרת, כואבת לא פחות, אבל אחרת".
אין ימין, אין שמאל
לצורך הצגת הצילומים בתערוכה, שעדיין לא הוחלט על מקום פיזי עבורה, מגייסת פאר קמפיין מימון המונים דרך "גיב בק" (תחת השם "חיבוק אחרון"). "יש לתערוכה הזו שתי מטרות: האחת זה להנציח את הילדים ואת הילדות בארץ בכל מקום דרך האבות", מספרת פאר. "המטרה השנייה היא להציג את התמונות ואת התערוכה הזו בחו"ל. בתערוכה הזו אין פוליטיקה, אין ימין או שמאל, ואין שום דבר שמדבר פיזית על המלחמה, אלא זו תערוכה שעוסקת בהתמודדות של אבות עם אובדן ילדיהם, בסיפורי הגבורה ובאיך נפלו או נרצחו הילדים האלה".
את שיחתנו מבקשת פאר לסיים במסר אלינו, כחברה, ביחסינו אל אבות שכולים: "החיים ממשיכים קדימה, אבל האבות לא מצליחים להמשיך. אסור לנו להשאיר אותם לבד, מאחור, אנחנו צריכים לראות אותם ולהיות שם בשבילם. כשאתה הולך לסופר אתה לא יודע אם זה שבוחר פירות לידך הוא אב שכול. הוא עומד לידך ברמזור ואין לך מושג מה שהוא עובר.
"האבות השכולים בוכים בפנים ומתפוצצים מכאב אבל אתה לא תמיד יכול לראות. עלינו, כחברה, מוטלת האחריות להיות אנשים טובים יותר, לנהוג בסבלנות ובאמפתיה אחד כלפי השני, לא משנה אם הבנאדם שלידך הוא אב שכול או לא, אתה לא יכול לדעת מה עובר על כל בנאדם. אנחנו צריכים לכבד ולחבק אחד את השני. אב שכול הוא לפעמים אדם שקוף שלא רואים את הכאב שלו מבפנים. צריך פשוט להקשיב להם".
