אגם גולדשטיין אלמוג בת ה־18 ששוחררה משבי החמאס לפני כשנה, התראיינה לחדשות 12 וחשפה פרטים חדשים על ימיה בשבי, והקריאה חלקים מהיומן עליו שמרה באותה התקופה הקשה.
אגם נזכרה ברגעים האחרונים שלה בשבי, באותו יום גורלי בו שוחררה: ״בשבי מביאים אוכל, אתה אוכל, לא משנה מתי – רעב, לא רעב. גם בשלוש בלילה אוכלים כי לא יודעים מתי תהיה הארוחה הבאה. ממש 20 דקות אחרי זה נעמדנו כולנו והתחבקנו ועברתי בין כולם ואמרתי לכולם שאני אוהבת אותם. והיו כאלה שרק היו בשקט והיו כאלה שבכו – 'תגידי לאמא שלי שאני בסדר, רק את זה'. זו תמונה שעד היום יש לי, ואני מטפסת במדרגות לצאת מהמנהרה. הם חזרו לישון. אני לפני שנה השתחררתי והם עדיין שם".
"לא אמרתי לאחותי שאני אוהבת אותה", סיפרה אגם. אחותה הגדולה ים נרצחה ב־7 באוקטובר, ומאז אגם כתבה לה מכתבים רבים: "לא ידעתי שיום לפני יום ההולדת שלך יספרו לי שנרצחת. למה זה קרה לך יאמצ'י? בגלל המקום שבו בחרנו לגור. אני אוהבת אותך והגעגוע חונק אותי, יאמצ'י. אני רוצה לחבק אותך. אני רוצה לספר לך ששרדנו, שאימא וגל וטל ואני אנחנו בחיים".
"בהתחלה אמרתי לעצמי, זה שבועיים ואני יוצאת מפה״, סיפרה אגם. ״המדינה תתאפס, שבוע ועוד שבוע להחזיר אותנו. כל יום קמתי ואמרתי 'היום זה היום'. וכשמגיע הערב, נגמר היום וזה לא קרה היום, עוד פעם זה נופל. ואני קמה בבוקר ועוד פעם 'היום זה היום'. וכל ערב אני נשברת".
באשר לסכנות הרפואיות שהחטופים חשופים אליהן עם החורף שמתקרב, אמרה אגם: "הגשם הראשון בעזה, כמה הוא כאב לנו. כאב לנו כי הנוף לא היה ירוק, הדם לא התנקה, אין אוויר נעים של חורף. אין אוויר בכלל. האנשים היקרים לנו מכול אינם. כאב לנו כי נזכרנו בחום שיש בבית בחורף, במשפחתיות, בביחד".
"אני התעקשתי לא להחליף את הפיג'מה שלי משבעה באוקטובר, הייתי עם אותה פיג'מה, עוד עם כתמי דם של שבעה באוקטובר – ואז פתאום ביום אחד אומרים לך להתלבש ולצאת מהדירה ותלך עכשיו שעתיים ברחובות עזה, כשהגוף לא זז 51 יום", שיתפה.
"העבירו אותנו לדירה עם ארבעה שובים אחרים, ואחד מהם כל הזמן היה זורק לי הערות, אומר לי שאני יפה, קורץ לי״, סיפרה אגם. ״עמדתי יום אחד מול איזו מראה קטנה ועשיתי קוקו – 'יפה לך הקוקו'. הייתה לי פציעה משבעה באוקטובר, רסיסים ברגליים, והוא כרגע להסתכל על הפציעה שלי. הסתכל מדי. ובמזל אחרי יומיים עברנו מהדירה הזאת. אבל מהבנות שפגשתי, חלקם הגיעו לאותם שובים וישר שאלתי 'מה עם הבחור הזה?', ואחת מהן באמת סיפרה שהיא נפגעה ממנו, וזה משהו שאי אפשר לחיות איתו, כשאני פה".
״התמודדת עם המוות? של אבא, של אחותך?״, שאל אותה שי גל, עיתונאי חדשות 12. "זה תוקף אותי לפעמים, התמונה של אבא שוכב שם ונושם נשימות אחרונות. וכשאני נגיד הולכת לקבר שלו, אני רואה אותו שוכב שם, ככה, עם הידיים למעלה ועם כתמי דם. כאילו ככה אני מדמיינת את אבא שלי מתחת לאבן, ואת אחותי אני מדמיינת איך שאימא שלי תיארה לי. ואז אני רואה תמונות שלהם מחייכים ויפים וצוחקים, וככה הם סיימו את החיים. ככה זה נגמר להם".
באשר למשבר המזון בשבי, נזכרה אגם: "כשמגיע אוכל, כולנו מסתכלות בצלחות אחת של השנייה, כולנו מסתכלות מי אוכלת יותר וזה דברים ששוברים בשבי. אני לא רוצה להיות כזאת. כולם רעבים ואתה הופך לחיה. מביאים את האוכל ואנחנו סופרות גרגירי אורז ולמי יש יותר? ומסתכלות בצלחות תמיד".
בכיכר החטופים, אליה הלכה אגם בשביל להלחם על אותן נשים שעוד נמצאות בשבי החמאס, היא קראה לחזרתן וזעקה את זעקתן. "עברה שנה. פאקינג שנה. איפה הם? מה אני אגיד להם? הייתי בטוחה שיומיים אחריי והן מגיעות, הן יהיו פה. שנה. ואני גם שואלת את עצמי מה עשיתי בשנה הזאת ומה הן עושות בשנה הזאת? 51 יום זה מלא. אז מה זה שנה?"
"נפרדתי מהן בתחושה של 'יום־יומיים, הם אחריי'. ואני מרגישה שמאז שעזבנו בכל יום אני עוד נפרדת מחדש כי אני לא מאמינה שזה כל כך הרבה זמן. כל יום אני מצטערת בפניהם ואומרת להם שאני אוהבת אותן, לעצמי. אני לא אחיה עם עצמי אם יקרה להם משהו בשבי, עם התמונה שיש לי בראש, התמונה שלהן יושבות שם, עם המסרים שמסרתי מהן למשפחות שלהן, שאני זאת שמסרה את המסרים – אני לא אחיה עם עצמי. אני חיכיתי שם בעזה ועכשיו אני מחכה פה להם. כמה אפשר לחכות? אתה מת. הנפש מתה מהדברים האלה. לך תסביר לאנשים שמתים שם אלף פעם בשבי".
