ישיבת הקבינט שנועדה ליום חמישי, שבה אמורה-לכאורה להתקבל החלטה על "כיבוש עזה", תהיה דרמטית, אבל לא חסרת תקדים. כבר היו ישיבות שהדרג המדיני והצבאי נכנסו אליהן מתוך חילוקי דעות עמוקים; כבר היו ישיבות שקדמו להן תדרוכים על כך שאם תתקבל החלטה שלא נראית למי מהמשתתפים, הוא עלול להתפטר.
מה ששונה הפעם, אבל מתקיים כבר כמעט שנתיים, וביתר שאת מאז נכנס שר הביטחון הנוכחי לתפקידו – הוא שמעולם לא היו יחסים כאלה בין הדרגים. מעולם לא היה דרג מדיני כל כך חסר אחריות. מעולם לא היה ראש ממשלה שהאינטרס העליון שלו, התמשכות המלחמה לאין קץ, מנוגד בסיסית לאינטרס של המדינה שבראשה הוא עומד. מעולם לא היה צבר כזה של שרים המשלבים בורות בסיסית עם רטוריקה ריקה מתוכן ואצל חלקם השקפת עולם משיחית. זמיר, שנדמה שנכנס לתפקידו מתוך השעיית אי-אמון בכך שזה המצב, נראה כמי שהפנים אותו לאשורו.
בזמנים כתיקונם, פחות או יותר, מטרתם של ראש הממשלה, שר הביטחון (במידה שהוא מתואם עם רוה"מ) והרמטכ"ל (במידה שהוא מתואם עם שניהם), היא לצאת מהחדר עם כמה שיותר דרגות חופש. לא אחת זה התבטא בכך שהקבינט הסמיך את ראש הממשלה ושר הביטחון לקבל \בהמשך החלטות לגבי מועד ואופן ביצוע. לעיתים ההחלטה הייתה מעומעמת באופן שייצר להם את החופש הרצוי, ושיחרר למעשה את חברי הקבינט מאחריותם.
אז מה זמיר צריך לעשות? | צילום:
מעיין טואף, לע"מ
החדר אליו ייכנס זמיר הוא שונה לגמרי. זה יהיה לא יותר מכינוס פוליטי ברמה נמוכה, בהשתתפות אנשים חסרי כל ידע, שאפילו לא מעמידים פנים שהם באו כדי לשמוע נימוקים ולדון בהם בכובד ראש. ראש הממשלה מזלזל בגלוי בידיעותיהם ורמתם, בעודו כנוע באורח חסר תקדים לאיום הפוליטי שלהם לסיים את ימיו בתפקיד. שר הביטחון קיים בעיקר בטוויטר, שם הוא עסוק בהודעות על הנחיות חסרות תוכן שנתן והתקפות על המערכת שעליה הוא מופקד.
מה שמונח על כף המאזניים הוא קריטי. קל להיתלות בסיפור שובר הלב (לא את כל הלבבות) של החטופים. אבל גם בלעדיו, "כיבוש עזה" הוא בעל השלכות מרחיקות לכת עבור המדינה ועבור צה"ל. המונח "כיבוש עזה", נכתב במירכאות כי כמו שהוא, אין לו משמעות שניתן לתרגמה למעשה צבאי. במובנו המלא, שליטה מלאה בשטח ואחריות לגורלם של שני מיליון בני אדם מוכי ייאוש ורעב והקמת ממשל צבאי, הוא יהפוך סופית את ישראל למדינה מצורעת, יסכן את כלכלתה ויעמיד את צבאה המותש, בסדיר ובמילואים, במצבים שיסכנו את המוסר, המשמעת, הלכידות ויכולת התפקוד שלו. גם בהקשר הזה, עושה רושם שזמיר נגמל מכל אשליה שאיתה נכנס לתפקיד ומביט סוף סוף למציאות בעיניים.
כדאי לזכור: בניגוד למה שרבים חושבים אינטואיטיבית, בישראל ראש הממשלה אינו המפקד העליון של הצבא. הוא כלל לא מוזכר בחוק יסוד': הצבא, שנחקק בעקבות מסקנות ועדת אגרנט. בחוק נאמר כי הצבא והרמטכ"ל כפופים לשר הביטחון וסרים למרות הממשלה (שהקבינט הוא המייצג שלה). "מרות הממשלה" היא לא מה שסמוטריץ' אומר בחדר, ואפילו לא מה שנתניהו אומר בו; מרות הממשלה היא החלטה פורמלית, בהצבעה.
אז מה זמיר צריך לעשות? להפוך את היוצרות, כי זו הדרך היחידה בעולם הפוך. למנוע מנתניהו את דרגת החופש שהוא רוצה. אחרי שיבהיר במילים מפורשות את כל ההשלכות, עליו לדרוש מהקבינט ומראש הממשלה מה שראשי ממשלה הכי שונאים: החלטה מפורשת, אחרי הצבעה מחייבת כחוק, שמפרטת עד אחרון הפרטים מה זה "כיבוש עזה": עד איפה אתם מורים לי להגיע, ומה על הצבא לעשות משיגיע לשם. אם המשמעות היא ממשל צבאי, ייאמרו הדברים בהחלטת הקבינט מפורשות ולא ידובר בה על אלטרנטיבה שאני, כמפקד הצבא, אומר לכם שהיא לא קיימת. יפורטו התקציבים ומאין יבואו. תפורט כמות ימי המילואים הנדרשת, הארכת השירות הסדיר, הכול.
ועוד דבר – שאותו זמיר כבר דרש, ובצדק: ייאמר בהחלטה במפורש שיצירת תנאים להחזרת החטופים, המטרה שהגדיר הקבינט ביציאה למלחמה, אינה עוד מטרת מלחמה עיקרית או שאינה מטרה כלל. כסמכות מקצועית, יאמר הרמטכ"ל, אני אומר לכם שהיא אינה דרה יחד עם "כיבוש עזה".
בדרך זו הניאו רמטכ"לים ראשי ממשלה רבים, ואת נתניהו מי יודע כמה פעמים, מהחלטות שנראו בעיניהם בעייתיות. הפעם, בעולם ההפוך ולנוכח הסיכונים, זו הדרך היחידה עבור זמיר. והוא צריך להוריד מהשולחן ומהדיון כל דיבור על התפטרות. בעולם הפוך, זה אינו איום, וגם ממשלה נורמלית לא הייתה סובלת רמטכ"ל שאומר "או שתעשו כרצוני, או שאשים את המפתחות".
אם נתניהו, שיודע בדיוק את ההשלכות של החלטה מפורשת על ישראל (וחשוב מזה בעיניו, עליו אישית) יוביל לאי-החלטה או החלטה ממוסמסת, על זמיר להצדיע וללכת לעשות מה שנכון בעיניו לשימור הצבא המאיים להתפרק תחתיו. אם תתקבל החלטה מפורשת, בהצבעה, לכיבוש הרצועה או כולה או אפילו העיר עזה, וממשל צבאי או גירוש למיליון תושביה, כניסה למחנות המרכז לגירוש התושבים שם למואסי, ובפועל לכיבוש מלא על כל המשתמע ממנו לישראל ולצה"ל של רצועת עזה, אז יצטרך זמיר להתמודד עם מצפונו האישי והמקצועי.
עפר שלח הוא ראש תכנית מדיניות הביטחון הלאומי במכון למחקרי ביטחון לאומי.
