כמו כל דבר בשנה האחרונה, אירועי 7 באוקטובר והמלחמה בעזה ובצפון מצאו דרכם גם אל פסטיבל השירה השנתי במטולה – ואין ראיה חותכת יותר לכך מאשר עצם קיומו השנה דווקא בירושלים, שבה ייערך ב־30-28 באוגוסט בבית הקונפדרציה, במשכנות שאננים ובתיאטרון החאן.
המצב הביטחוני בצפון הארץ כמעט גרם לביטולו של האירוע, שמדי שנה מושך אליו למועצה המקומית הצפונית המוני משוררים, סופרים וחובבי המילה הכתובה. אלא ששילוב בין תושייה, מחשבה מקורית ורצון עז לקיימו, אולי מתוך עיקרון, הביאו את מנהליו ואת מארגניו לעקור אותו ממושבו הקבוע אל עיר הבירה – מעשה שבהחלט יש לו משמעות שהיא יותר מלוגיסטית.
"באמת עמדנו בהתחלה מול האירועים ואמרנו 'אין סיכוי'", מודה בני ציפר, מנהלו האמנותי של הפסטיבל לצד שירי לב־ארי. "בדרך כלל הפסטיבל מתקיים בשבועות, אבל הבנו כבר אז שיהיה בלתי אפשרי לקיים אותו במטולה. היינו די מיואשים, ועלו כל מיני רעיונות. בסך הכל גם בקורונה כבר היתה לנו בעיה בקיום הפסטיבל, ואחר כך גם במבצע שומר החומות".
אתם למודי קרבות.
"בדיוק. בסוף אמרנו 'גם השנה נפתור את הבעיה'. ניסינו לקיים אותו בצפון בכל זאת, כמה צפון שאפשר. חשבנו על ראש פינה, ואז התברר שזה בלתי אפשרי גם שם, כי המפונים מהצפון גרים בראש פינה, כך שאין מקום לארח – לא את המשוררים ולא את הקהל שיבוא. בסוף יצא שירושלים הכי מתאימה, גם מהבחינה שיש בכך סמליות מסוימת, וגם כי אירוע הפתיחה מציין 100 שנה להולדת יהודה עמיחי, המשורר והסופר שגדל וגר בירושלים".
המעבר החד־פעמי לאזור חיוג 02 שינה במעט את אופיו של הפסטיבל, בכך שהוא פחות נדמה השנה כמו קפסולה המאגדת בתוכה סופרים, משוררים וקהל שבא לראותם ולהתחכך עימם. כמו כן, הוא מציג הזדמנויות חדשות: עצם קיום האירועים באמצע השבוע, במקום בשישי־שבת, מאפשר לארח גם שמות וקולות שטרם נשמעו בפסטיבל. אחד מהם הוא של משוררי הציונות הדתית, שלראשונה ישתתפו במה שהפך להיות מפגש חשוב של העוסקים במלאכה.
"הבאנו הרבה משוררים ומשוררות מהציונות הדתית, שלא יכלו להשתתף בשנים קודמות. מה גם שהציונות הדתית מאוד נוכחת בחיינו בגלל המלחמה", מסביר ציפר. "יש הרבה נופלים שמגיעים מהציונות הדתית, והמון אנשים שהשמיעו את קולם – כולל אנשים שלא היית מצפה להם, למשל הרב אלחנן ניר, שהוא גם משורר. קצת אחרי 7 באוקטובר הוא כתב שיר שממש זעזע ועורר סערה גדולה במגזר הזה, ואמר בו שאנחנו בעצם צריכים עכשיו תורה חדשה. בעצם, נחשפנו לעולם הזה, שפתאום נראה סטריאוטיפי עד עכשיו".
הפסטיבל יכלול השנה גם מפגש עם המשוררים של קיבוצי הדרום.
"אני מודה ומתוודה שהמחשבה שלי על אמנות ושירה היא שצריך שתהיה פרספקטיבה, איזשהו זמן שבו אנשים יוכלו לעכל חוויות ולהעלות אותן אחר כך על הדף. המזל הגדול הוא שבניגוד לגישה הקלאסית שלי, שירי אחראית לדברים היותר אקטואליים, והיא כיוונה לכך שנביא שירה מהעת האחרונה. קרה משהו באמת יוצא דופן במלחמה הזו ונכתבו הרבה מאוד שירים במהלכה, הרבה שירים טובים. יצירה טובה, לא פלקטית או קיטשית. כמו כן, 7 באוקטובר עורר מחשבות שלא נכתבו קודם על מלחמות קודמות, אז אנשים כתבו על מלחמת יום כיפור ועל מערכות אחרות.
"חיינו במשך תקופה ארוכה במין עולם שכולו טוב. השירה עסקה בכל מיני דברים אחרים – משחקי מילים, שעשועים והתחכמויות. היתה גם שירה פוליטית, אבל יותר בנושא 'כן ביבי/לא ביבי'. ופתאום צץ הדבר הזה, והרגשנו צורך לתת לזה ביטוי. הרבה משירת הקיבוץ שתהיה מיוצגת בפסטיבל היא פרי עטם של אנשים מקיבוצים בדרום, שלאחר מעשה מתברר שניבאו את האסון".
בולט בתוכנייה גם הפרויקט "חיילים כותבים שירה".
"חיילים כתבו שירה ממש תוך כדי השירות, והשירים הללו כונסו בחוברת בשם 'הנני' שהוציא חיל החינוך. התמונה שמתקבלת כאן היא שמדובר באנשים עם ערכים מאוד מוצקים. תמיד אומרים שהחינוך בארץ לא טוב ושהדור הזה מתעסק רק בטיקטוק, אבל הנה – יש לך חיילים מלאי מוטיבציה, אנשים מלאי ערכים ואומץ לב. כל הדברים שהישראליות חינכה אליהם פשוט יצאו החוצה. כנראה מערכת החינוך לא כל כך גרועה".
