איך מתאוששים מקרוז כזה? הטעויות – והטיפים מהפלגה חלומית בקריביים

מדהים עד כמה המילים "קריביים", בהאמס", "מקסיקו" או "ג'מייקה", מפעילות אצל הישראלים את בלוטות האקזוטיקה והדמיון. בחודשים שלפני המסע המיוחל שלנו על סיפונה של אוניית הנופש celebrity beyond, להלן: סלבריטי ביונד, לא היה אדם אחד שאמרנו לו שאנחנו טסים לקרוז בקריביים שלא התעלף (תגובה ראשונית), רצה להצטרף (מיד אחרי התגובה הראשונית), והתחיל לפנטז עבורנו בקנאה חיובית (תגובה סופית). האמת, אני בכלל דמיינתי חופשה רגועה ביותר על החוף החולי, עם קוקוסים מעליי ומשקה בידי. במציאות זה לא היה ככה. זה היה הרבה יותר! כמה יותר? בואו נגיד שהבאתי איתי מהבית שלושה ספרים ושמן שיזוף, כולם לרביצה ממושכת. בפועל לא פתחתי אף ספר ובטח הייתי משתזפת יותר, אם רק הייתי יושבת לרגע. אבל היו כל כך הרבה דברים מעניינים, שחבל היה לבזבז את הזמן ברביצה פסיבית כלשהי.

כמישהי שזהו לה הקרוז הראשון, (ובהחלט לא האחרון!), עשיתי את כל הטעויות של המתחילים: ארזתי מלא בגדים, הגעתי לאוניה תשושה אחרי טיסה מישראל ועוד טיסה פנימית, ובעיקר אמרתי "נזרום ויהיה בסדר", בעוד שהגישה הנכונה של מקצועני הקרוזים היא להתכונן אליו לפני. כי קרוז, יש לדעת, הוא כמו כל חופשה, וככל שתקדימו לרכוש דברים או לסדר לכם את הלו"ז, כך תזכו בחופשה טובה יותר בכל המובנים.

איך עושים את זה? בקלות. כבר ברגע שקניתם את הכרטיסים, אתם מקבלים מייל לאישור, המיידע אתכם שאתם רשומים במערכת, וממליץ לעשות צ'ק אין כשבוע לפני הקרוז. חובה להוריד את האפליקציה של סלבריטי קרוזס, שם כבר יופיעו כל הפרטים הרלוונטיים, כמו מספר חדר, הלו"ז הצפוי והמון אטרקציות וחבילות לבחירה.

ההתנהלות על הספינה היא לפי חבילות שכדאי מאוד לרכוש מראש. אם תקנו את החבילה לפני עלותכם לאוניה תזכו בהנחה משמעותית של 20%. ברגע שכף רגלכם נגעה בסיפון, המחיר יקפוץ לערכו המקורי, וחבל. סלבריטי ביונד מציעה חבילת אינטרנט (החשובה ביותר בעיני, לישראלים בעיקר), חבילת שתיה אלכוהולית ורגילה, חבילת מסעדות, וחבילות משולבות של אינטרנט ושתיה. שלא תחשבו שאתם הולכים כל היום להיות שיכורים, זה ממש לא זה. אבל הדבר מקצר דרכים וחוסך התלבטויות, למשל: האם להזמין לאהובתכם את הקוקטייל בשקיעה, או האם לקנות כל בוקר הפוך ב-6 דולר. כן, כן – 24 שקלים לכוס קפה, ובהגיעכם לנמל הבית במיאמי, המחיר יעלה לשבעה דולרים, בגלל המס שאין בלב ים.

סלבריטי ביונד היא הספינה החדשה מסדרת EDGE, המתקדמת ביותר של חברת Celebrity Cruises, השייכת לרויאל קריביאן, התאגיד המוביל בעולם התחום השייט. מה שאומר האוניות הכי גדולות והכי מפנקות. ההפלגה הספציפית שלנו מציעה עשרות אטרקציות ביום, מתאימות לכל סוגי הטעמים התרבותיים הנהוגים בקרב מבוגרים (ולא ילדים).

כבר מההתחלה כדאי להפנים ולהשלים עם העובדה, שגם אם תהיו ערים במשך שבוע שלם, 24 שעות ביממה, לא תספיקו את כולן. לכן צריך להציץ בלו"ז הכללי, ולתעדף. אני למשל בחרתי במהלך הימים שתי מסעדות בתשלום נוסף – בשרית (גריל) ויפנית, שתיהן מדהימות, מסאז' רקמות עמוק, שכשוך בבריכה, צפיה בין ערביים בסרט "ברבי", ובערב ב"משחקי הרעב" האחרון, וכמובן לרדת לחופים שבהם עוגנים. פספסתי: אימון כושר, סדנת סושי, סדנת יהלומים שבסופה התקיימה הגרלה מי תזכה באלף דולר (אבל רק לבזבוז בחנות התכשיטים בספינה, תירגעו), וגם שיעורי ספינינג. ככה זה ואין מה להצטער (אפשר להשלים בקרוז הבא).

מיאמי, המקום שממנו יוצא הקרוז של סלבריטי ביונד, קיבלה את פנינו בגשם שוטף וחם של חצי שעה. ברגע שתתקרבו לרציף בו עוגנת הספינה יחכה לכם מישהו שמסמן את המזוודות, ואתם יכולים לנופף להן לשלום. הפעם הבאה שפגשו אותן תהיה בכניסה לחדר. מכאן עוברים לבידוק ולצ'ק אין, ממש כמו בנמלי תעופה. אם יש משהו שמפחיד את אנשי הצוות, זוהי שריפה בלב ים, ולכן הם קנאים ביותר לגבי מה עולה לאוניה. מפצל שהבאנו להטענת מכשירי חשמל שונים, נשלף, נרשם, נעטף בצירוף מדבקה ונלקח. אל דאגה. תקבלו אותו בחזרה בסוף המסע. רק אל תשכחו לשמור את הפתק.

בכניסה לאוניה יצלמו אתכם (ההתרגשות תמיד עושה אתכם יפים). ולא, אין הכוונה לעשות לכם בוק "לפני ואחרי", אלא זוהי הדרך לזהות כל אדם שיוצא ונכנס בירידה ובעליה מהחופים. אם נרשמתם באפליקציה תדעו לאיזה חדר אתם מיועדים. אם לא, יגידו לכם בשירות הלקוחות. בכניסה לחדר תתוודעו לדבר הכי חשוב שילווה אתכם במהלך הקרוז – הכרטיס. זוהי תעודת הזיהוי שלכם, אם תרצו, מחליפו של הצמיד המסורתי, והרבה מעבר. איתו תפתחו את הדלת בחדר, תרדו ותעלו לאוניה, תזמינו שתיה מכל מלצר בכל מקום, כולל בעודכם משתכשכים בבריכה, וגם תעשו קניות (אגב, הספינה מכילה מותגי על בלבד).

ה"שיפ-קארד" הזה הוא חשבון הבנק שלכם, ובזכותו אין צורך להוציא ארנק. כשמזהים אתכם עם הכרטיס הוא מקושר מיד לחשבון שלכם באוניה. שימו לב לא להשתולל כי החשבון תמיד מגיע בסוף וברוך השם, יש על מה לבזבז, ובדולרים. בעיקר כשלספינה יש קזינו. נכנסתם לחדר? אם התעוררתם מעילפונכם לנוכח הים הכחול עמוק המקיף אתכם, תמצאו על השולחן ארנק לכרטיס, תעודה המאשרת כי אתם בוגרי קרוז סלבריטי ביונד לקריביים, ושרשרת דקה שעליה עוד נספר.

בתפוסה מלאה, יהיו לצידכם 3,200 בני אדם. בפועל, בין כל 17 הסיפונים של הסלבריטי ביונד, כלל לא תרגישו אותם. בכל יום ידבר אליכם בבוקר קפטן קירק, כן בדיוק כמו בסרט "מסע בין כוכבים". בפועל מדובר בבחור גמלוני, עם חיוך ביישני, שמטייל מידי פעם בין הסיפונים. וכבר נגיד שלהשיט ספינה הוא יודע יותר ממצוין. היו ימים שכלל לא הרגשנו שאנחנו זזים.

כבר ביום הראשון בבריכת האינפינטי אנחנו פוגשים את אורסולה ומאוריציו, זוג צעיר ממיאמי, הוא חצי יהודי ("אבל רק מהצד של אבא") שעבד פעם בתאגיד סלבריטי קרוזס הגדול. והוא מספר לי שזוהי האוניה המושקעת ביותר של הצי, אחת החדשות – כבת שלוש, שתוכננה למבוגרים בלבד, ללא הפעלות לילדים (למרות שיש פה מועדון ילדים קטנטן ומקסים, בדקנו) לפי הסטנדרטים החדשים ביותר. יש לה חדרים עם מרפסות וחדרים ללא (אין בכלל משמעות למרפסת, לכל חדר יש חלון ענקי לכיוון הים, ובמילא אסור לעשן בחדרים).

בכל אחר צהריים יחכה לכם שוקולד על הכרית, נשנוש מגניב ולעיתים גם בקבוק יין. אפשר ואף רצוי להביא אותו אתכם למסעדה בערב, והם יגישו לכם את היין ללא עלות חליצה. ולא רק זה. באוניה ארבע מסעדות חינמיות עם טייק אוף כל אחת לתחומה: קפריסאית, ים תיכונית, איטלקית, וצרפתית. התפריטים דיי דומים, אבל בכל אחת יש מאכל מיוחד לה, התקף רק לאותו ערב. אבל אם תתאהבו ספציפית בו, רק תבקשו, ויבשלו לכם אותו במיוחד, גם אם הוא לא מופיע בתפריט היומי.

על המיטה יחכה לכם תמיד לו"ז ליום הבא. כאן נכנס לחיינו אריק, הבאטלר האישי שלנו. טוב, לא כזה אישי, כי הוא קיבל גזרה שלמה של כעשרה חדרים, אבל היחס שאריק נתן לנו היה הכי אישי בעולם. אי אפשר היה להיות יותר עבורנו, ותאמינו לי שאני קשה. בשיחה שניהלנו מתברר שהוא מסנט וינסנט שזה אי בקריביים וזהו מחזור השירות הרביעי שלו. אני לא יודעת איזו השתלמות קיבלו העובדים על הסלבריטי ביונד, אבל אין דבר בעולם שהם לא יעשו עבורכם. בעוד שבארץ (בלי שמות, כן?) תגיעו למלון, תשלמו מלא כסף ויעקמו פרצוף, בסלבריטי ביונד אין דבר כזה שיגידו לכם לא, שיעשו לכם פרצוף, אין גחמה שהיא גדולה מדי או קטנה. בעמדת שירות הלקוחות אנו פוגשים את פנסי מהפיליפינים. אנחנו מספרים שיש לנו ילדים קטנים בבית ולמחרת מחכים לנו על המיטה המסודרת, דובי, דגם מוקטן של האוניה ומכתב מרגש. מה נאמר, נמסנו והתעלפנו!

"בואו כמבקרים תעזבו כמשפחה". מהלו"ז שמונח על מיטתנו למדנו כי מדובר באי קטן בן 2,000 תושבים, שהיה מקום הכתיבה האהוב על הסופר ארנסט המינגוואי. אנחנו מגיעים אליו ראשון כי הוא הקרוב ביותר לפלורידה, נמל המוצא. בגוגל כתוב שיש בו אטרקציות של חוף ושנירקול. בפועל, לא ממש יהיה לכם זמן. אנחנו משתמשים בשאטל החינמי של האוניה, יורדים למרכז ולוקחים קלאב קאר בנהיגה עצמית, כדי לתור את האי. כשאנחנו שואלים מה יש לראות וכמה זמן זה לוקח, האיש צוחק עלינו ומציין שזה מקום ממש קטן, עם שרידי ספינה טבועה וכפר דייגים. הוא מבקש מאה דולר על ההשכרה, ואנחנו מצליחים להוריד לשמונים, שגם זה בטוח מחיר מופקע.

בקצה האי אנו פוגשים את אהרון בן ה-70, שהיה לדבריו נער מקהלה בצעירותו, ואחר כך בעל בר ועכשיו הא סתם מסתובב ואוהב לדבר עם תיירים. "אתם לא תיירים", הוא מדגיש וחוזר, "אין תיירים בבימיני, יש אנשים שבאים כמבקרים ויוצאים כמשפחה". אגב משפוחה, אהרון לוקח אותנו למוזיאון שהקים בן דודו אשלי, שביקש מאיתנו עוד 10 דולר, כדי לראות איזה יפה הוא משפץ. אז לא נכנסנו. אהרון, יליד המקום, שכל ילדיו חיים היום בפלורידה, הוא סוג של פילוסוף מקומי שאוהב לדבר, וכך למדנו שכמו שלמילה בימיני יש שלוש הברות, כל דבר במקום הזה נחלק ל-3: במילה בימיני באנגלית יש שלוש i"" (שבאנגלית זה נשמע גם כמו שלוש עינים), שנועדו לראות את צבע הים שגם הוא נחלק לשלוש: כחול, תכלת וטורקיז.

שתינו קוקטייל במחיר מופקע (אבל סופר נהנינו), כשדגים מלחכים את הרציף עליו בנוי הבר. ואז היינו צריכים לחזור לאוניה. בדרך לארוחת הערב אני נתקלת בתור מטורף. "מה זה?", אני שואלת עוברת אורח, ובהומור ישראלי מוסיפה לה (אבל באנגלית): "זה נראה כאילו מחלקים פה משהו בחינם". אז זהו, שבדיוק כך. זוכרים את השרשרת היפה והריקה מתליונים שחיכתה לי על השולחן ביום הראשון? אז פה מחלקים בחינם את התליונים, "צ'ארמס". כל יום אחד חדש. מה עושים עם זה? נותנים במתנה לאלו שמתייסרים בבית בעודכם נהנים.

אז מה נעשה היום? אני שואלת ברצינות את בעלי, כאילו יש רע בלא לעשות כלום. התחלנו בארוחת בוקר. באופן כללי, יש חדר אוכל בופה שפועל מידי יום משבע בבוקר עד 23:00 בלילה. בבוקר השני לשהייתנו הבנו שיש גם מסעדה אמיתית, שמגישה ארוחות לשולחן. ואכן, היתה כזו, מסעדת בוטיק (חינמית) אבל הבנו שלא בא לנו לטרטר מלצר על כל קרואסון, ומאז הלכנו תמיד לחדר האוכל העשיר, שכולל מטעמים בכל הסגנונות והעדות, וגם מתחם ללא גלוטן.

בבריכה אנחנו פוגשים שוב את אורסולה ומאוריציו, ולמדים שהם הורים לשלושה בנים, אותם השאירו עם סבא וסבתא במיאמי. הם מספרים שהם לא יורדים מהספינה בכלל לאטרקציות. "כבר היינו ברובן", אומרת אורסולה היפיפיה, "לפה באתי לנוח". ואכן, אם תרצו, עבור אמריקנים, שהם רוב האנשים שעל האוניה, מדובר במלון יוקרתי צף, שמאפשר להם ליהנות מכל טוב בלי לזוז יותר מדי. הם זורמים עם התזוזה הטבעית של האוניה.

מתסכל לגלות שמה שעבורנו הישראלים הוא סוג של טרחה יקרה, עבור האמריקנים, קרוזים שכאלו, הם עניין שגרתי קליל. אם תרצו, כמו שאתם נוסעים למלון בוטיק באילת, אבל עם נופים מתחלפים, ובואו, הרבה יותר יפים. בדרינק של הצהריים אנו מתוודעים לננסי המקסימה, בת שישים, שמספרת לנו שהיא ברמנית. איפה? ביוניברסל סטודיו'ס באורלנדו והיא פה, כי היא מחפשת שקט לפני שתיקח את בנה בן ה-30 לקרוז משלהם. את ננסי אנחנו פוגשים שוב ושוב. בהופעות המתקיימות מידי ערב בתיאטרון, אחת מהן היא של אמן חושים מדהים בשם מאט גוהנסון שזכה בגוט טלנט, בערב אחר מופעים אקרובטים בינלאומיים, וכל זה במקביל למופעים אחרים, כל אחד יכול למצוא שם משהו שהוא אוהב, כולל חידון טריוויה על סרטי אימה שבו ידענו את כל התשובות, מהיציע, כמובן.

יום בים זהו היום המושלם לגלות את סודותיה של האוניה. קומה 15 היא הקומה הרלוונטית לרובנו (מעליה יש את הקומה ה-17 המיוחסת, שם נמצאות סוויטות פרטיות עם כניסות נפרדות לבעלי ממון, והאמת, שאין מה להתלונן גם ממרומי קומה 11). בקומה הזו יש כל מה שדרוש לנופש מושלם. בריכות אינפיניטי על האוקיינוס, ג'קוזי, בריכה מקורה, מסלולי הליכה וריצה, חדר כושר וגם ספא, עם כל מה שיש על היבשה, אבל יותר: מסאג'ים מסורתיים (300-80 דולר לטיפול), טיפולי שיער – צבע, תספורת וכו', טיפולי שעווה, מני-פדי (80-15 דולר, אל תשאלו אותי מה זה מה), ותחזיקו חזק: הלבנת שינים, הדבקת ריסים, דיקור סיני, אימונים אישיים וגם הזרקות למיניהן. אני הייתי צנועה (וגם למה לעצבן את בעלי) עשיתי מסאג' מסורתי, וכשהראש פונה לים, והגוף זז עם האוניה בקצב, אין דבר מרגיע יותר. איך אומרת נסרין? חוויה ממש, ממליצה לכן.

בכל יום מוציאה סלבריטי ביונד סיורים למקומות שבהם יורדים לחוף. מדובר בסיורים מאוד יקרים שאנחנו נמנענו מלקחת אותם, והסתדרנו דיי יפה לבד. אבל אם אתם בעניין של סיור אחד, שמשלב תוכן, הנאה, וטעימה מקומית, קחו את הסיור לטולום (180 דולר למבוגר), שהוא אתר ארכיאולוגי של תרבות המאיה ונמצא ביבשת. האופי של הקרוז הוא טעימות, ולכן ברור שאין זמן להתאהב במקום כלשהו ולהשאר לחקור אותו במשך יום או יומיים. זו הסיבה ששווה לקחת את הסיור לטולום המרוחקת, שיוצא מוקדם בבוקר מהאוניה ואחראי להחזיר אתכם בזמן (האוניה לא מחכה, אם תאחרו תצטרכו לתפוס מטוס למיאמי, על חשבונכם ולחכות לה). אנחנו למשל, התעוררנו באיחור (נופש או לא), והסתפקנו בהשכרת מכונית (במחיר מופקע ביותר, כמובן), בעזרתה נסענו לאתר מאיה אחר. היה כיף, אבל לא כמו בסיורים שהוציאה הסלבריטי, (שיש בהם, אם לא בא לכם על תרבות ונסיעה ארוכה, גם צלילות ושאר מנעמים של חוף בתוך קוזומל).

אם היה מקום שבו היינו נשארים, מלבד על הסלבריטי ביונד, כמובן, אלו הם איי קיימן, ולא פלא. בעוד שהבהאמס ומקסיקו, עם כל הכבוד, הם עולם שלישי (לפחות המקומות שראינו), איי קיימן הוא מקום המגורים של בנקאים רבים, מה שעושה אותו מתקדם ויוקרתי, עם אנשים שלא מנסים לסחוט ממך טיפים. בירידה מהחוף אנחנו פוגשים את שאנה, נהגת מיניבוס תיירים, ומיד מתאהבים באשה הגדולה הזו, שנראית כמו נהג משאית, עם לב של ציפור. "תגידי שאנה", אני שואלת אותה כשאנחנו נפתחות, "אין פה עניים?", "בטח שיש", היא עונה, "הם פשוט נקראים בני המעמד הבינוני". עכשיו הרגשתי לגמרי בבית.

שאנה רגילה לתיירים כמונו, אנשים שיורדים מהספינה לזמן קצוב ובונה סיור בול שכולל את בית הנשיאה, שנמצא על חוף הים, שם אנחנו פוגשים את ג'ון, אמריקני שהגיע לאי לפני כעשרים שנה כמדריך רכיבת אופניים ובנה פה עסק, עוד אדם שנראה קשוח, אבל מצויד בלב זהב. כשאנחנו נפרדים הוא אומר לנו, במבט רציני, כמעט דמעות בעיניו: "אני מתפלל עליכם שם בישראל" וגם אנחנו נמסים.

ובכלל, בכל מקום שאנחנו אומרים שאנחנו מישראל, אנשים מחייכים, בהבעה נלהבת, שואלים מה שלומנו, איך המצב. שום אנטישמיות או ביקורת. ואולי כל הגל הזה הוא בכלל בחלומנו (האמת, לא). בין ביקור בבריכת דולפינים למבשלת רום, שאנה מביאה אותנו למקום קטן בשם Hell ("גיהינום"). מדובר באגם ובו סלעי גיר שנאכלו משנים של אצות ויצרו מראה שנראה להם מאיים, וכל התיירות מבוססת על מרצ'נדייס שקשור בקלישאות על גיהנום , ואפילו גיפט שופ שבה תמורת דולר אחד מחתימים לך את הדרכון בחותמת HELL, ואז אתה אומר שהיית בגיהנום וחזרת. לך תסביר להם שאתה מישראל. החלטנו לא להסתבך עם רשות האוכלוסין וויתרנו.

כל בוקר אתה מתעורר לנוף אחר, טוב יותר מקודמו. בבוקר ההוא היתה זו ג׳מייקה, ואני חייבת להגיד שהתמונות עושות עוול למציאות. מהספינה זה נראה כה טוב, וחשבנו שלמטה נפגוש את הכפילים של בוב מארלי. אך למטה חיכתה לנו המציאות: מחירים מופקעים של תיירים. אז לקחנו אוטובוס, ובסוף הגענו לחוף ים, שם לפחות התמונות תמיד יוצאות יפות עם הכחול הזה, והמים המפנקים. מדהים אבל כל המקומות האלו מבוססי תיירות קרוזים. אם בשלוש האוניה אספה את כולם, גם לאנשי החוף אין מה לעשות בו. כשחזרנו לאוניה, התפנקתי לי במתחם Eden Bar. מתחם מדהים בירכתי הספינה, מעוצב כמו גן-עדן ומעוטר בצבע הירוק, ערסלים מחוטים צבעוניים, שמביטים הישר לשקיעה בעינים. הדילמה: האם לשבת מול האוקיינוס האינסופי ולכתוב את הכתבה הזו, או ללכת להשתזף על הדק המקביל, או סתם להכנס לבריכה. מזל שכבר אז הבנתי שאם לא אשב מול הים ואכתוב, לא אזכור לספר כמה כיף היה.

אם יש סיור אחד חובה בכל המסע הזה, הוא סיור אל בטן האוניה. ואין מתאים מהיום השני בים, שהוא רגע לפני החזרה הביתה, כדי לממש אותו. בין כלל האוניות של סלבריטי, הביונד היא יותר פרימיום, יותר שיקית, מעוצבת עם ירידה לפרטים קטנים, מה נאמר, יותר פיין. האוריינטציה שלה היא אמנות, ולכן פזורות בה 5,400 יצירות של 700 אמנים שונים. חלקן למכירה, כמו טווס משובץ קריסטלים ונוצות אמיתיות ב-7,500 דולר או מכנסיים חתומים ממוסגרים של מוחמד עלי.

מהמסדרונות העיליים אנו יורדים למרחב התפעולי של האוניה, למקום אליו אין גישה לאורחים. אנו למדים כי לאוניה יש 22 מחסנים שונים נפרדים לספק את תוצרת המזון למטבחים השונים, ואם ניתקע בים, האוכל יספיק לחמישה ימים. הספינה ידידותית לסביבה ומפרידה ארבעה טון אשפה ביום לזבל, פלסטיק וקרטונים. במכבסה שבה יש מכונת גיהוץ (חלום!) אנו למדים שהעובדים צוחקים שהיא שלוחה של הסאונה. ג'ודית המדריכה מספרת שהחוזה לכל עובד הוא מארבעה חודשים על האוניה ועד עשרה, תלוי בתפקיד, שהחדרים זוגיים ושאנשים נשואים יכולים להיות באותו חדר. יש אפילו כמה עובדות שהן אמהות, אבל רובן צעירות ללא ילדים, בשל אופי המשרה. מנהלת שירות הלקוחות שזיהתה שאני ישראלית אומרת שהקב"ט הראשי הוא ישראלי. את הסיור אנו מקנחים בכניסה לגשר הפיקוד, שם מצלמים אותנו למזכרת ליד ההגה (שהוא סתם מטפורי הרי, כי הכל ממוחשב).

סוף דבר: חזרנו הביתה ומאז שום דבר אינו כשהיה. אני כאן וליבי נותר באוקיינוס. החיים אחרי קרוז לקריביים בסלבריטי ביונד נחלקים לשלושה: לפני, תוך כדי, ואחרי, שהוא מתברר, החלק הקשה והארוך ביותר. אין בוקר שבו אנו לא קמים בדירתנו הרגילה המשקיפה לאחיותיה התואמות, ואומרים: אח, איפה הנוף של האוקיינוס, איפה הקרואסון הטרי בארוחות הבוקר המפנקות, איזה כיף היה בבריכה, ובעיקר: מתי שטים שוב.

מסלול: מערב הקאריביים. משך ההפלגה: 7 לילות. נמלי עגינה: מיאמי, האי הפרטי CocoCay שבהאמה, קוזומל (מקסיקו), איי קיימן, ג'מייקה, וחזרה למיאמי. מחיר לאדם בחדר זוגי: חדר פנימי – החל מ-937 דולר; חדר עם מרפסת: החל מ-1,247 דולר. המחירים אינם כוללים טיסה ליעד ההפלגה, ויש להזמינה בנפרד.

1. לקרוז שיוצא ממיאמי כדאי להגיע יומיים קודם כדי לאפס את השעון הביולוגי שלכם. אם תגיעו באותו יום או יום לפני, סיכוי סביר שהיום הראשון יעבור לכם בשינה, וחבל. כי הזמן קצר והפעילויות מרובות.

2. תשכחו מכרטיסי האשראי. הביאו כסף מזומן. קשה להאמין אבל באיים הקריביים, רוב התיירות מבוססת על תשלום במזומן. במקסיקו למשל, רצו בחברת השכרת הרכב רק מזומן, כולל בתחנת הדלק. בסוף בעלי היה צריך ללכת עם המשכיר ל-ATM הקרוב, ולא בפעם היחידה. במקום אחר, פרטו לנו בחנות, תמורת עמלה, וחבל (וכך גילינו שלדולר יש שני קווים על ה-אס ולפיזו יש רק אחד).

3. הכינו מראש כסף קטן, בדולרים. הרבה אנשים יבקשו מכם טיפים. תאמינו לי שאתם לא רוצים להתרוצץ בין אנשים ולשאול למי יש לפרוט עשירייה, כדי לתת טיפ של שני דולר.

4. בגלל שהכרטיס של האוניה מאוד חשוב, אם אתם טיפוסים שכחניים, כדאי שתביאו מהבית מין מנשא פלסטיק שקוף על חוט, כמו תג שם שמחלקים בכנסים. אתם שמים על הצוואר ושוכחים מזה.

5. אינטרנט בים זה לא אינטרנט בחוף. אם תרצו לנווט לבד, או אפילו לתקשר מהחוף עם חברים שנשארו על הסיפון, כדאי שתהיה לכם חבילת גלישה נוספת שמתאימה לארץ היעד.

הכותבת היתה אורחת סנורמה, הנציגה הרשמית של רויאל קריביאן וסלבריטי קרוזס בישראל