זהו הפרק החמישי והאחרון בסדרת "הגיבורים של עובדה".
הפעם הראשונה שבה מגישת תוכנית התחקירים "עובדה", אילנה דיין, פגשה את כרמית פלטי קציר, הייתה בינואר האחרון. זה היה כחמישים יום אחרי שאמא שלה, חנה, חזרה מהשבי בפעימה הראשונה של עסקת החטופים. באותו זמן גם אח שלה, אלעד, היה בשבי החמאס. התקבלו ממנו שני אותות חיים שנתנו תקווה – אבל אלעד נרצח בשבי, ככל הנראה בסמוך למועד הריאיון. גופתו חולצה באפריל על ידי צה"ל.
כרמית פלטי קציר היא עובדת סוציאלית קלינית, מטפלת בקליניקה וגם במרכז טיפולי לאוטיסטים בחיפה ובמרפאת בריאות הנפש של כללית. היא בתם של חנה ושל רמי, שנרצח ב-7 באוקטובר, אחות לאלעד ולאביטל, ובת קיבוץ ניר עוז. והיא הגיעה לשיחה הזו בעיקר בשביל לדבר עליהם, ובשמם. בקולה, היא מספרת על השנה הקשה ביותר שבה איבדה את אביה, אחיה, ואת חייה הקודמים, שנה שמרגישה לדבריה כמו "רכבת שדים שכל הזמן קופצות ממנה מפלצות".
אלעד קציר ז"ל. נרצח בשבי, גופתו הושבה ארצה לישראל בחודש אפריל האחרון | צילום:
חדשות
כשהיא מדברת על אלעד מרגישים את הגאווה בקולה. "אלעד היה מאוד לא בשטנץ של שום דבר", היא מספרת. "אוהד של מכבי חיפה בקיבוץ של הפועל, ימני בקיבוץ של שמאלנים. אבל היה לו עמוד שדרה מאוד ייחודי ומאוד שלו". אחיה אלעד התריע שנים קודם למתקפה וקרא לשובם של הדר גולדין, אורון שאול ואברה מנגיסטו. "אלעד אמר שהחיילים האלה יצאו להגן עליו בתור תושב הדרום, ולכן ברור שיעמוד לצידם כי אם לא – מחר יפקירו גם אותו. ואיזה פלא, הפקירו גם אותו", היא מספרת.
"אני לא הבנתי בזמן אמת מה זו המחויבות המאוד עיקשת הזאת, את המאבק על החזרת המתים לקבורה", היא ממשיכה, "אבל היום אני כל כך מבינה את המשפחות שרוצות וודאות וסגירת מעגל". 44 ימים לא ברור היה מה עלה בגורלו של אלעד. הוא הוגדר כנעדר, ואימו כחטופה. לשבת שבעה על אביהן שנרצח לא הייתה ההחלטה הברורה מאליה. "אני זוכרת את השיחה הזו עם אחותי אם בכלל נשב שבעה או לא". כרמית ואחותה אביטל עבדו בחמ"ל על מנת להחזיר את יקיריהם. כשאמם חזרה, לא ידעו איך לספר לה על בעלה רמי ועל בנה אלעד.
"מאוד התלבטנו אם להגיד ואיך", כרמית משחזרת. " הייתה לנו שיחה עם פסיכולוגית בבית חולים, על אם לספר ואיך לספר, ולי היה ברור שאדם לא שואל בלי שיש לו איזושהי יכולת ומסוגלות לדעת. והיא שאלה. היא ממש הסתכלה עליי, הסתכלה על אביטל, והבינה מי חסר בתמונה, ושאלה, איפה אבא? ואחרי כמה דקות היא שאלה איפה אלעד, ואמרתי לה. היא עוד הייתה ממש על האלונקה, אפילו לא נכנסנו לחדר".
כרמית פלטי קציר בראיון לחדשות סוף השבוע | צילום:
חדשות 12
את קבלת ההודעה על מותו של אלעד כרמית זוכרת טוב מאוד. זה קרה בינואר, לאחר שהתפרסמו שני סרטונים שלו מהשבי. "התקשרו וביקשו שאעלה את אחותי על הקו, והייתי בטוחה שהם מתקשרים כדי לומר שיש עוד סרטון או מבצע חילוץ כלשהו. לא עלה על דעתי שאלה חדשות רעות", מספרת כרמית. "כל מה שיכולתי להיאחז בו זה שאין הוכחה לכך שהוא נרצח, מלבד מודיעין. נתליתי בזה. ישבתי עם אחותי וחיכינו שמישהו יגיד לנו האם זה כן או לא, חי או מת, שיקצרו לנו את הסיוט הזה. ואנחנו יושבות ומחכות, ולא אומרות לאמא כלום כי מבחינתנו זה לא ודאי. לא ידענו שיש סיוט כזה, מכל הסיוטים, שנקרא 'בשורה מרה בהמתנה'".
"לפחות הדבר היחידי שאמרתי, לפחות הוא כבר לא סובל", היא ממשיכה, "וזה גם הדבר שאני אומרת לאמא שלי ברגעים קשים. אבל איזה עולם דפוק זה שזה נחמה, להגיד הוא לא סובל, כי הוא לא יודע כמה זמן עוד לא יבואו להציל אותו. עוד לחיות אחרי איזה שנה בידיעה שלמדינה שלך לא מספיק אכפת ממך כדי להציל אותך? זה הדבר הבלתי נתפס".
אחרי למעלה משנה, כרמית חשבה שתהיה במקום אחר, אבל זו הסתיימה, והיא מספרת שהיא מרגישה כאילו אנחנו עדיין בדיוק באותו מקום. "יש חוסר סנכרון בין הקצב שבו העולם חי – אנשים חיים, וילדים הולכים לחוגים, לגן ולבית הספר, ואני צריכה גם לתפקד כאמא ולעשות את כל המטלות. אבל בפנים אני כל בוקר קמה ואומרת, מתן עדיין מופקר, גדי עדיין מופקר, ארבל אולי, חס וחלילה, מישהו מסתכל עליה או נוגע בה, זה מחשבות שכל הזמן מתקיימות עד שהדבר הזה לא יסתיים".
