אירוע סלון עוטף לציון שנה לשבע באוקטובר | העדויות המצמררות

ערב עדויות מרגש ומטלטל התקיים הערב (ראשון) בכיכר החטופים, במסגרת אירועי "סלון עוטף" לציון השנה לשבעה באוקטובר. במהלך האירוע נשאו עדויות שורדי טבח, חטופות ששוחררו, ומשפחות שכולות שאיבדו את היקרים להן מכל.

חגית חן, אמו של החייל איתי חן, שחטוף עדיין בעזה: "איתי היחיד שבחר להיות לוחם. סיים בהצטיינות בכיתת המחוננים. לאיתי היה מסלול של מה הוא הולך לעשות עד שיהיה רמטכ״ל. בגלל שאחיו היה קצין גם הוא יהיה קצין. ממש אחרי שהוא מסיים את כיתה י״ב הוא מתגייס. הוא בא לבקו״ם ושם קרה לו משהו שלא קרה מעולם: לא היה מקום בשריון. הוא לא הסכים להיות במקום אחר חוץ משריון ולכן התנהגו אליו כמו שמתנהגים לסרבנים. בסוף אמרו לו בבוקר ״סע לשיזפון.״ 

"כך כל שבוע במשך שנה נוסעים לשיזפון. הבית שלנו היה כולו סביבו. לקראת השביעי באוקטובר אחיו אלון היה צריך לחגוג בר מצווה. אלון נולד בערב סוכות ראשון, ואמרנו שנדחה טיפה את הבר מצווה כדי שנאפשר ליותר אנשים להגיע לבר מצווה. בחרנו את התאריך ה14 באוקטובר. איתי עשה את השבת של ה7 באוקטובר כדי שב14 באוקטובר הוא ייצא. ואמרתי לו ״מה יקרה אם לא ישחררו אותך או שלא תצא?" אז ענה לי ״אל תדאגי זו שבת מטכ״לית אני בטוח יוצא״.

זיו עבוד, שורדת הטבח במיגונית ב-7 באוקטובר, חשפה את סיפורה המצמרר ואת הכאב המתמשך על חטיפת בן זוגה, אליה כהן, לעזה. בסלון עוטף בכיכר החטופים, היא מתארת את החיים שלפני אותו יום גורלי ואת הרגעים הקשים במיגונית.

"עד השביעי באוקטובר הייתי עובדת במכירות טלפוניות. סטודנטית, לומדת שיווק וניהול סוציאל לעסקים," מספרת זיו. "עם הבן זוג שלי אליה כבר 7 שנים, אז. חיים רגילים לחלוטין, הרגשתי בשנה שלפני זאת אומרת בשנה האחרונה שלפני השביעי, באוקטובר, לדעתי בשיא של החיים שלי הרגשתי שלא יכול להיות יותר טוב."

זיו מתארת את החיים המאושרים שלה ושל אליה לפני הטרגדיה: "חיכיתי לטבעת היינו. אמורים  כבר להתחתן. ואני היינו מטיילים המון מסביב לעולם. הייתה לנו באמת תקופה כזאת של עבודה 3 חודשים ואז טסים  חודשיים  3 חודשים עבודה ושוב פעם טסים. באמת לא הרבה בארץ."

אך הכל השתנה ב-7 באוקטובר. "ופתאום הגיע השביעי באוקטובר, מבחינתנו זה לצאת לעוד מסיבה. רגיל לחלוטין, לא חשבנו לרגע על הלוקיישן, לא חשבנו לרגע על הסיכון. אנחנו במדינת ישראל מבחינתנו זה המקום הכי מוגן שיכול להיות."

זיו מתארת את הרגעים הראשונים של ההתקפה: "כשמתחילים בעצם מתחילה תקיפה מתחילים מטילים במסיבה. אני זוכרת שאני מסתכלת לשמיים. ולא רואה שמיים בכלל בשום צורה. ואני מסתכלת על אליה ואני אומרת לו יש פה משהו אחר."

היא ממשיכה לתאר את הרגעים המזעזעים במיגונית: "אנחנו נכנסים למיגונית. מי שהיה בעוטף, מי שגר בעוטף יודע שזה מעל פני הקרקע, בלי דלת, בלי משהו שסוגר ממש קטנטן מספיק אולי לעשרה אנשים, היינו 29 אנשים בתוך המיגונית."

זיו מספרת על הרגעים הקשים של התקיפה: "הם מתחילים לזרוק 8 רימונים לתוך המיגונית. ובשלב הזה אני לא מצליחה להבין למה אני לא נפגעת או למה אין נפגעים בתוך המיגונית. אני רק מרגישה את ההדים של הפיצוצים. הרימון התשיעי כבר מתפוצץ בתוך המיגונית, ואותו אנחנו מצליחים להרגיש המיגונית. פשוט זזה כולם עפים עליי."

לאחר שעות זיו התעוררה למציאות מזעזעת: "כשאני מרימה את הראש אני מבינה שאני בבור של גופות, כולם מסביבי גופות ואני עם עוד 6 ניצולים בתוך המיגונית בתוך 29 אנשים."

הטרגדיה האישית של זיו לא הסתיימה שם. "כשאני פותחת את הטלפון אני בעצם רואה תמונה מתוך טלגרם של חמאס, של gaza now של חדשות עזה וזה תמונה של אליה בחיים מתוך עזה. ופה בעצם לראשונה אני מבינה שאליה נחטף כבר בתשע בבוקר, הוא היה בשטח הרצועה ומשם אני במלחמה. 24/7 שנה שלמה."

נעם פרי, בתו של חיים פרי ז״ל בסלון עוטף בכיכר החטופים: ״בערב הזה לפני שנה, נפגשנו כל המשפחה ואבא שלי סיפר את הסיפור שלו ממלחמת יום כיפור בפעם הראשונה״

״הערב בדיוק לפני שנה, אירחתי בבית שלי את כל המשפחה. אנחנו משפחה גדולה; ההורים שלי, חמישה אחים, שלוש עשרה נכדים. כולם באו מכל רחבי הארץ וישבנו יחד ערב שלם. אבא שלי סיפר לנו את הסיפור שלו בפעם הראשונה, ממלחמת יום כיפור. והערב הזה היה ערב עצוב, אבל ערב מרגש שבו היינו כולנו ביחד. בשעה הזו, שנה שעברה עוד ישבנו והקשבנו לו, לערב הראשון שליווה אותו בהגעה מניר עוז לעומק סיני ב6.10.1973. הקשבנו לו וככה נפרדנו ממנו בסוף הערב הזה, בחיבוק, בנשיקה ובאהבה גדולה״.

ספיר כהן, שנחטפה מניר עוז יחד עם בן זוגה סשה טרופנוב, שעדיין יושב בשבי חמאס, סיפרה כי חודשים לפני החטיפה, החלה לחוות תחושות מוזרות של חרדה. "התחלתי להרגיש חרדות, בחיים לא הרגשתי דבר כזה. לא הבנתי למה זה קורה, אפילו כי החיים שלי לגמרי נורמליים," היא משחזרת. תחושות אלו הובילו אותה לחפש מזור בדרכים שונות, כולל פנייה לרופאים ולבסוף – לתפילה.

"החלטתי לראשונה בחיי להתפלל. חיפשתי תפילה לרפואה שלמה," מספרת כהן. באופן מפתיע, היא נתקלה בפרק מתהילים באינסטגרם. "אמרתי אוקיי, זה בדיוק מה שחיפשתי. מאותו יום אמרתי את התפילה הזאת כל יום."

באירוניה טרגית, היום ה-30 לתפילתה היה ה-7 באוקטובר. "בשבוע של החטיפה, פעם ראשונה שאני שמה לב על מה התפילה מדברת – היא לא קשורה לרפואה, היא קשורה למלחמה. אלוהים תציל אותי מהאויבים שלי, והמילה חמאס אפילו מופיעה שם."

ביום הגורלי, כהן ובן זוגה היו בקיבוץ ניר עוז. "אנחנו מתעוררים למטחים נוראים של רקטות. אנחנו בחדר בלי ממ"ד. פתאום מקבלים הודעה על חדירת מחבלים." היא מתארת: "אני שומעת יריות בחוץ, אני שומעת את המחבלים מרססים את כולם ביריות, ואנחנו מחכים לתור שלנו."

כהן מצאה נחמה בתפילה שלמדה. "הדבר היחיד שעשיתי באותו רגע זה להגיד את התפילה שלי. אמרתי את התפילה שוב ושוב ושוב, עד שהם פרצו לפנים."

בשבי, כהן עברה שינוי מהותי. "אני מסתכלת מסביבי, אני רואה בחורה צעירה יושבת כמו עובר, רועדת. אני רואה גבר ששוכב עם עיניים עצומות שעות, לא מוכן לפתוח את העיניים ולהיות חלק מהסיטואציה הזאת." ברגע זה, היא הבינה את תפקידה. "אני מבינה. אלוהים הגשים לי אותה [את המשאלה]. הוא שלח אותי למקום שבו אני יכולה לעשות את הדבר הכי משמעותי – אני יכולה לעזור."

כהן מתארת את השינוי הפנימי שעברה: "מבן אדם פחדן עם הרבה מאוד חרדות, אני הופכת להיות בן אדם חזק עם ביטחון. אני זוכרת שאני לפעמים ישנה עם 10 מחבלים באותו חדר ושואלת את עצמי, 'אלוהים, איך אני מרגישה ביטחון במצב הזה?'"

סיפורה של כהן מדגיש את כוחה של האמונה ואת היכולת האנושית להתעלות מעל נסיבות בלתי אפשריות. "קרו לי הרבה מאוד ניסים והבנתי שמה שאני עושה שם זה הדבר הנכון – לצאת מהבועה ולהתרכז באחרים," היא מסכמת.